תחושת הקבס שעלתה בי ביום ראשון - עת ראיתי שובל של נשים דקיקות גזרה עטויות שחורים מהדסות על השטיח האדום של טקס גלובוס הזהב - עוד לא חלפה. שמלה שחורה אחר שמלה שחורה, כאילו הן בדרכן ללוויה של המודעות העצמית שלהן, צעדו שלל ה”אקטיביסטיות” ההוליוודיות על המסלול המסורתי של התעשייה. אותו מסלול שיצרו עבורן גברים, אותם גברים שהן לכאורה יוצאות נגדם כרגע. ותחושת הקבס? אין לה הסבר רציונלי לחלוטין, כמו תמיד כשזה נוגע לתחושה. אבל היה משהו צבוע מדי, מהונדס מדי, מלוקק מדי במחאה ההוליוודית הזאת. למעשה, ההרגשה הייתה יותר כמו של טרנד חינני שנועד להעיר קצת את השטיחים האדומים של התעשייה, שסבלו בשנים האחרונות מנמנום יתר. אבל בשילוב הזה, בין שמלות נוצצות ואג’נדה עצבנית, משהו פשוט לא עבר בתרגום.

נכון, אני מבססת את הקריירה שלי על השילוב החמקמק שבין אג’נדות ולייףž־סטייל, אבל איכשהו, כשהליידיז המפוטמות של הוליווד עושות את זה, זה פשוט לא מחליק לי היטב בגרון. הן הגיעו בזוגות. אבל הפעם לא עם הבעל הפוטוגני שלהן. כל סלבריטאית שרצתה לקחת חלק בחינגת האג’נדות הצטוותה לאקטיביסטית מדוברת, לא מעט מהן אקטיביסטיות שזכו לפרסומן בזמן עלייתה של תנועת MeToo# הנוכחית. הן עלו להן יחד על השטיח. כוכבת נוצצת ואקטיביסטית להשכרה. הכי פרויקט פר”ח פינת בוורלי הילס. הטקס עצמו כלל שלל רגעים מביכים מז’אנר אג’נדת הצעצוע. פה נטלי פורטמן זורקת משפט פסיבי־אגרסיבי על הבמה (“כל הבמאים שמועמדים הם גברים”), שם אופרה וינפרי נואמת נאום זחוח שמבשר כסנונית את ההזנקה שלה למירוץ לנשיאות בשנת 2020. הערב הזה פשוט נראה כמו פרודיה על דפני ליף, בחיי.

מבחר מרשים של נשות הוליווד, בהן ריס וית'רספון, אווה לונגוריה, אמריקה פררה ואמה ווטסון הגדילו לעשות והשיקו לאחרונה עמותה בשם Time’s up, שנועדה לממן תמיכה משפטית לנשים שנפגעו במקום העבודה (לא רק בתעשיית הבידור). בהחלט מטרה ראויה. אבל איך הן בחרו לגייס חלק מהכספים למיזם הזה? באמצעות קמפיין מימון המונים. כן, ריס וית’רספון החליטה לפנות אלייך, לידיה מלואיזיאנה, ולקחת ממך כסף עבור תמיכה משפטית שאולי
תצטרכי אם יטרידו אותך. ללא ספק, ביטוח לאומי לא עובד בדרכים כל כך עקלקלות (יש לציין שרובן אכן תרמו סכומי כסף מסוימים לקמפיין לפני שפתחו אותו לקהל הרחב).



רוז מקוואגן. צילום: רויטרס

אותה וית’רספון, שאחרי חשבונות האיסנטגרם שלה ושל מותג הלייף סטייל שבבעלותה אני עוקבת משום מה באדיקות, הטביעה, כמו יתר חברות קבוצת האקטיביזם ההוליוודי החוגג, את הרשתות החברתיות לקראת טקס גלובוס הזהב בשלל קריאות לתרום לקמפיין ולקנות את הטי שירטים שלו (וואו, רק עם התקציב שהן הוציאו על מרצ’נדייז היה אפשר לממן מדינת עולם שלישית קטנטנה). אבל אני מבטיחה שאני לא רק צינית ועגמומית. יש לי גם כמה הצעות בנוגע לאיך הן יכלו לעשות את זה כמו שצריך. מה אני חושבת שהיה צריך לעשות? פשוט להחרים, להצביע ברגליים. יש רגעים שאי אפשר לשנות את המערכת מבפנים, צריך להיות מספיק חזקה ולומר: אנחנו לא משחקות יותר לפי הכללים של המערכת. אין יותר אנחנו בשמלות, מצטלמות מחייכות על השטיח האדום. אנחנו והשמלות שלנו פשוט לא נהיה פה עד שלא תתחילו להתנהג כראוי.

האלילה של הימים האחרונים, שכנראה לא במקרה בוחרים בכל פעם שמכניסים אותה לעיתון בשבוע האחרון בתמונה מייבבת שלה, אדומה ונפוחה מבכי (לעומת יתר הסלבריטאיות בעלות האג’נדה שנראות שמחות ומלאות חיוך בשמלתן השחורה והמעוצבת על השטיח האדום), היא רוז מק’גוון, אחת הראשונות לחשוף את התנהגותו של הארווי ויינשטיין במהלך הסערה האחרונה.

מק’גוון, שכבר כשנודע כי נשות הוליווד, בהנהגתה של מריל סטריפ, ימחו באמצעות לבישת שמלות שחורות, יצאה נגד המיזם וטענה כי הוא עלה תאנה (היא זכתה כמובן לתגובה בניחוח פוליטיקלי קורקט ממריל סטריפ), המשיכה וטענה שהכול מדיף מצביעות הוליוודית. ואי אפשר היה לא להסכים איתה.

הכל הריח כל כך הוליוודי, עוד מחאה טרנדית בגרוש. הנשים הללו לא מוכנות באמת לשבור את הכלים, הן הולכות על זה חצי קלאץ’. הלוואי שנשות הוליווד, שאני באמת מאמינה שהכוונות שלהן טובות, היו מחליטות לשבור באמת את הכלים ולומר: לא תשתיקו אותנו עם שמלות ועם סיכות מחאה, אנחנו פשוט לא מוכנות לבוא יותר ולשחק את המשחק. לא מקבלות את הפרסים שלכם ולא צועדות כמו קישוטים ענוגים על השטיחים שלכם. יום חדש באופק, כמו שאמרה אופרה? כרגע מסתמן שאין חדש תחת השמש.