שנת 2018 התחילה, ממש כמו שנת 2017, בקולות תרועה מרשימים של מחאה ורודה. כבר דיברתי ממש לא מזמן בטור הזה על הציניות שלי כלפי מיזמים כמו השמלות השחורות ואיסוף הכספים של נשות הוליווד למען תנועת Time's Up, והתחושות המבולבלות שלי ממשיכות לגעוש. מצד אחד, קשה שלא להתרגש באופן כן מול שלטים של ילדים צעירים נושאים אמרות חזקות דוגמת "תבנו חומה והדור שלי יהרוס אותה", במהלך צעדות הנשים שהתקיימו ברחבי העולם ממש לפני כמה ימים, לציון שנה לכהונתו של טרמאפ. מרגש לראות נשים, ילדים וגברים צועדים יחד למען עתיד טוב יותר. 

אבל ממש כמו שעלתה בי תחושת קבס מול מחאת הנשים ההוליוודיות, גם 

Women's March גורם לי להרגיש אי־נוחות מסוימת. אז נכון, גם פסטיבל וודסטוק, על שלל אירועי המחאה שליוו את תקופת מלחמת וייטנאם, היה נראה קצת יותר כמו פסטיבל "בומבמלה" כיפי של צעירים חטובים מאשר מחאות שבהן אנשים נשכבים על הגדרות למען חייהם, ועדיין, יש משהו מהונדס מדי, ממוסחר מדי, עם יותר מדי מרצ'נדייז סביב הגל הנוכחי של תנועות המחאה הפמיניסטיות. וכן, במובן מסוים, מפריע לי שהאופנה משחקת תפקיד גדול מדי במחאה הזו.
 ג'והנסון וקוניס. צילום: AFB
 



אביזרי אופנה מאז ומתמיד היו חלק משמעותי בכל תנועת מחאה, טהורה וגולמית ככל שתהיה. אפילו ברמה הסימבולית, שריפת החזיות של הגל הפמיניסטי של שנות ה־60 בהחלט שידרו מסר חזק, בעל משמעות ונוכחות. אבל הפעם, נדמה שחולצות בוורוד מילניאל עם כיתובי מחאה באדום עם פונט מושלם, כאלו שנרקחו בידי האמן של נשים שבעות ולבנות מהמעמד הבינוני, הן אלו שהופכות לפנים של המחאה, ולא עיניים קרועות ואמיתיות שפונות אל הלב של כולנו ומתחננות לשינוי.


ממש כמו בכל תחום אחר בחיינו, גם את אור הזרקורים של המחאה הנוכחית תופסות הסלבריטאיות היפות והנוצצות ביותר. נכון, זה מדהים שסלבריטאים מתגייסים למען מטרות נעלות ותורמים את הנראות שלהם לצורך העניין, אבל שלל תמונות אינסטגרם של איט גירלז ניו־יורקיות - אמה ווטסון, מילה קוניס וסקרלט ג'והנסון יד ביד - גרמו לכל האירוע להרגיש כמו השטיח האדום הנוצץ של "המטרופוליטן, רק עם חולצות מודפסות ובלי חיוך. הרי הנשים שבאמת צריכות לצעוד שם, לא יכולות לזכות לפריווילגיה הזו. הן עובדות או מטפלות בילדים שלהן, או גרות רחוק מדי מהמתחמים האורבניים והמרכזיים של המחאה מלאת השיק. 

הכובעים הוורודים, הם שוב איתנו. ראיתי כיתוב שרץ בקרב הקבוצות הרדיקליות ברשתות החברתיות, נועז למדי ויוצא נגד הכובעים הוורודים האלו, וטוען כמה מרשים היה לראות אותם נערמים, נפרמים ונסרגים מחדש כשמיכות שיגנו מהקור על כל אותן קבוצות מדוכאות באמת, שפניהן לא הפכו לפרונט של המצעד. ואכן, אני לא הראשונה שהסתכלה על הכובע הוורוד עם אוזני החתול בביקורתיות. חלק טענו שכובע עם אוזני חתול בגוון ורוד עלול לעורר תחושה אינפנטילית; חלק ירדו לעומק המשמעויות של הכובע וטענו שהוא מטפורה לכל המחאה בכך שהוא מייצג רק נשים לבנות עם "פוסי", כלומר חתול, כלומר וגינה, ורודה.