תפיסה הרווחת בתרבות המערבית היא שהגוף של הסלבריטאיות שלנו (ולצורך העניין גם הסלבריטאים), שייך לנו. הגוף שלהן הוא בד קנבס פומבי שעל הצורה, התפקודים והרצונות שלו יש לנו זכויות הטלת וטו והתעסקות תדירה, חודרנית ופולשנית ככל שתהיה. בתמורה? הסלבריטאיות מקבלות את העניין האובססיבי שלנו בהן, ולעתים כסף. סלבריטאיות רבות למדו את חוקי המשחק או שהן נהנות מהמשחק בעצמן ומשתפות איתו פעולה ללא עוררין. למשל ליהיא גרינר, שנדמה כאילו היכולת שלה להתערטל רגשית ופיזית בפני המצלמות היא כמעט מולדת. וזה בהחלט מבורך, אם ככה טוב לה.

השבוע, אחת הכוכבניות המדוברות ביותר בעולם, כזאת שהערטול המוחלט שלה ושל משפחתה כבר הפך לאקט קלישאתי, החליטה שגם לה יש גבולות. אם לא נחתתן הבוקר מהחלל, אתן ודאי יודעות שקיילי ג'נר, הצעירה לבית אימפריית קרדשיאן־ג'נר, שמרה את הריונה בסוד (יחסי) עד הלידה, שהתרחשה השבוע.

ואכן לא מדובר באקט מובן מאליו, לא עבור כוכבנית עכשווית ובטח שלא עבור כוכבנית המשתייכת לשבט שעד כה בהחלט שש להחדיר את מצלמות התיעוד אל חדרי הלידה שלו (האחות קורטני, לדוגמה, הקפידה לצלם באופן מאוד גרפי את הלידות שלה, למצהלות הקהל ואמא קריס הגאה). אבל קיילי החליטה שזוהי חלקת האלוהים הקטנה שלה, וההריון שלה, בניגוד לשלל ניתוחים ופריטי אופנה מופרכים, הולך להישמר פרטי שלה ושל משפחתה. האמת? מעולם לא הרגשתי שקיילי נהנית באופן מוחלט מהקרקס המשפחתי. בניגוד לאחיותיה הגדולות, ג'נר בת הזקונים נולדה לעולם שבו המצלמות הן בנות בית, ועדיין, נדמה שהיא תמיד רצתה להשאיר משהו לעצמה. גם הניתוחים הפלסטיים הברורים מאליהם שהיא עברה בפניה הם משהו שהיא ניסתה להכחיש זמן רב.



אנחנו אולי מקנאות בה על ההצלחה, התהילה והממון הרב שלה, אבל ברור שלא הכל נוצץ בממלכה. בתקווה שהסתרת ההריון היא בהחלט אקט עצמאי
שהגיע ממעמקי נפשה של ג'נר הבת, ולא פעלול יחצני מחוכם שנרקח במוחה המופלא והכה יצירתי של ג'נר האם, אני בהחלט מריעה לקיילי על הבחירה שלה לשים לקהל שלה גבולות ולומר: "עד כאן, אני שלכם, אבל אני קודם כל שלי".

אומה תורמן. צילום: באדיבות YES

אנחנו כמעט לא עוצרים לחשוב או לרחם על השימוש שאנחנו עושים בגופן של הכוכבות הגדולות שלנו, בעיקר כי ברור לנו שבניגוד לקופאיות, מנקות או יתר נשים שמתמרנות את גופן לצורכי פרנסה (כלומר, כולנו בערך), הכוכבניות שלנו זוכות תמורתו בתהילה ובהמון כסף. אבל המקרה של ג'נר לא היה המקרה היחיד שחבט השבוע באמונה שלי שאנחנו לא עושים עוול לכוכבות שלנו, כי בתמורה הן מקבלות את כל העולם וממונו. כבר דיברנו לעייפה על סיפורי הבלהות שחוו לא מעט כוכבות הוליוודיות בחודשים האחרונים, אבל הסיפור ששלפה אומה תורמן השבוע היה אחד מאלה שנדמה שהיה לי הכי קשה לעכל.

ולא, אני דווקא לא מדברת הפעם על סיפור ההטרדה של הארווי ויינשטיין, אלא על הסיפור, ובעיקר הסרטון המצמרר והכל כך גרפי, שמתעד אותה נחבטת בברוטליות במהלך נהיגה בצילומי הסרט "להרוג את ביל".

תורמן סיפרה, ובאופן מעניין ביותר השחילה את הסיפור בכפיפה אחת עם סיפורי ההטרדות המיניות, על סיטואציה נוראית שבה הבמאי קוונטין טרנטינו
התעקש שהיא תנהג במכונית שהיה ידוע לו ולאנשי הצוות שהיא מסוכנת. במהלך הצילומים איבדה תורמן, כצפוי לטענתה, שליטה על המכונית והתנגשה חזיתית בעץ. צילומי הסרטון שפורסמו היו לא פחות ממחרידים. תורמן נראית בסרטון נחבטת בעוצמה בעץ ומיד מתקפלת ואוחזת בראשה. לאחר דקות ארוכות למדי מגיעים אנשי צוות לבדוק מה שלומה. טרנטינו עצמו מתקרב, מלטף את כתפה ומביא לה בקבוק מים. ללא ספק, סט הכלים הראוי להביא למי שכרגע נחבט בראשו וייתכן שסובל מפגיעה רצינית. בהמשך מישהו שולף אותה מהמכונית ומרים אותה בזרועותיו.

תורמן סיפרה כי התחושה שהיא חוותה הייתה של כאב חריף בכל הגוף ואמונה שהיא לא תוכל ללכת יותר. היא ממשיכה לסבול עד היום מכאבים בברכיה ובראשה. מדובר בכוכבת ששווה מיליונים, ועדיין לא יכולתי שלא להתעלם מהעובדה שבסרטון היא פשוט נראתה לי כמו בובת סמרטוטים שלאף אחד לא אכפת ממנה ומבריאותה. הסרטון הזה שבר לי את הלב. באותו הרגע היא לא הייתה בעיניי כוכבת מצליחה שאמורה לגרום לי ולשכמותי להעריץ אותה. היא הייתה אישה חשופה, פגועה וזנוחה, ולבי יצא אליה וסלד מהאופן שבו לאף אחד לא היה אכפת ממנה באמת באותו הרגע; כאילו היא לא בן אדם, היא בסך הכל שחקנית. קיילי ואומה, אתן ממש לא רק שחקניות או סלבריטאיות בשבילי; אתן נשים, ואני מכבדת אתכן ואת הגוף שלכן.