אני לא זוכרת הרבה דברים מהצבא. אני זוכרת את המכנסיים האיומים שיצרו קפל מפוקפק בחלק הקדמי של המפשעה; אני זוכרת כמה נהניתי לשחק כדורגל עם הגברים בבסיס (סיפור אמיתי); אבל הכי אני זוכרת כמה שהופתעתי לגלות יום אחד את עובדי המטבח משליחים לפח שמחוץ לאזור המטבח כמויות מופרעות של מעדני ומוצרי חלב. לטענתם, יש איסור לתרום לצדקה את האוכל הזה, ומה שמתקרב להיות פג תוקף - דינו להיזרק. אני יודעת שזה נשמע כמו אחד האירועים השוליים ביותר שאפשר לחשוב עליהם כשחושבים על שירות צבאי בישראל, אבל הרגע הזה פשוט נצרב לי בתודעה. לא הצלחתי להבין למה עדיף, למעשה מוכרחים, להשמיד מזון טוב לכל הדעות מאשר לתרום אותו לנזקקים. 
 
השבוע נתקלתי בכתבה שגרמה לי להיזכר באותו אירוע. בהבדל מסוים, שכן אם אז היה מדובר במעדני “דניאלה” שמצאו את דרכם לפח, המאמר הנוכחי דיבר על פריטי היוקרה של ברברי שהושלכו למדורה. פוטייטו, פוטאטו. אתר האופנה הנחשב Fashionista פרסם כתבה שמעדכנת כי ברברי, בית האופנה הבריטי הנחשב שידוע במעילי הטרנץ’ שלו ובפרינט המשבצות שלו, שרף בשנה החולפת סחורה שלא נמכרה בשווי מיליוני דולרים. בדוח השנתי שהוציאה החברה בחודש יוני, בית האופנה עדכן שעלות המוצרים הגמורים שנהרסו באופן מכוון במהלך השנה החולפת הגיע לסדר גודל של 37 מיליון דולר - כולל השמדה של סחורה ממחלקת הביוטי של החברה בסדר גודל של כעשרה מיליון פאונד. 
 
החדשות על הברביקיו מהבלהות הזה יצר רעש גדול ברשתות החברתיות, תוך שהגולשים העבירו ביקורת על הבזבזנות ועל האתיקה המפוקפקת של החברה. בין התגובות, גולש טוויטר שכתב “היי ברברי, אין סיבה לשרוף סחורה בשווי מיליונים. למה שבמקום זה לא תתרמו את זה לבתי ספר שיכולים להציע את המוצרים למכירה פומבית ולעזור לחנך את הדור הבא של מעצבי האופנה?”. 
 
מובן שכמיטב המסורת של האינטרנט, הושק גם ההאשטאג הכה שנון burnberry#. ואז, אתר מכירות הפריטים המשומשים Thredup החליט לעשות מעשה, ובמכתב פתוח שהם פרסמו באינסטגרם הם קראו למותג הבריטי ואמרו “העולם לא יכול להרשות לעצמו פסולת של מוצרי לבוש טובים ותקינים. אנחנו במהלכו של משבר סביבתי שהולך ונעשה חריף יותר בגלל תעשיית האופנה. זו אחראית כרגע ל־10% מהפסולת בכדור הארץ והיא מהווה נטל”. הם הזמינו את ברברי לשלוח אליהם את הפריטים שלא נמכרו, כדי שימכרו אותם ויתרמו את כל הרווחים לעמותת צדקה סביבתית לפי בחירת ברברי. 
 
***
השמדה של פריטי יוקרה היא לא טקס חדש בקרב בתי האופנה. גם לואי ויטון, כריסטיאן דיור והרמס מעדיפים להשמיד מוצרים לאחר עונת הסיילים במקום לתרום לנזקקים. הסיבה? הם רוצים להימנע מלסכן את היוקרה של המותג בכך שהוא יגיע לידיים הלא נכונות. כלומר, אל המעמדות הנמוכים. כן, כן, לא רק שתעשיית האופנה אחראית לבזבוז משאבים גלובלי בלתי הגיוני, היא גם מעדיפה לשרוף את המשאבים האלו אחרי שבזבזו ובלבד שאנחנו לא נתהלך לנו באלנבי עם תיק מקורי של לואי ויטון ב־70% הנחה. נושא ההנחות כאופציה משוקצת שאינה לגיטימית בקרב מותגי היוקרה מוכר כבר, בלי קשר להשמדת סחורה תקינה. בית האופנה שאנל, למשל, לא נוקט פרקטיקה של הנחות בשום אופן ובשום שלב של השנה, גם לא במחלקת האיפור והביוטי. 

בשנים האחרונות בתי האופנה הגבוהה לוקחים השראה מהאופנה המהירה, ומגבירים את ייצור הפריטים והקולקציות. ברברי עבר לפני שנתיים למודל של מכירת הפריטים ישירות ממסלול התצוגה, מה שרק מגביר את כמות הייצור הפראית של פריטים. וכשהם לא נמכרים - מתברר שהרס מוחלט שלהם זה הפתרון. ללא ספק, עולם האופנה, בעיקר בתי האופנה הגבוהה, נמצאים בנקודה מאוד מעניינת. מצד אחד, נושא הקיימות והאקולוגיה נמצא במרכז השיח הציבורי יותר מתמיד, ומהצד השני, ההכרח להמשיך להתמתג ולבדל את עצמם כפריטי יוקרה לפריווילגים בלבד כופה עליהם למצוא פתרון לנגישות יתר של מוצרים, גם במחיר של פגיעה בהכנסות ובסביבה באמצעות השמדה של סחורה עודפת. אנחנו מבינים אותם, שכן מיתוג גבוה הוא בהחלט מהלך ששווה הון ושלא ניתן לשחזר בקלות, אבל וואו, כואב הלב. וכן בוכים על ויטון שנשרף.