לילי פונס הייתה בקושי ניצוץ בעיניים של ההורים שלה, כשאני הסתובבתי בבית הספר שלי עם רעיון מבריק: לשחזר סצינות מתוכנית הקאלט ״הקומדי סטור״ ולהעלות אותן בשיעור חברה. אספתי סביבי כמה חברים עם אספירציות קומיות זהות לשלי, נפגשנו במקלט שכונתי כלשהו (כי זה מה שילדים עשו בבאר שבע של שנות ה־90), הרצנו את הקלטת בווידיאו לאחור כדי לכתוב לעצמנו את השורות, ואז למדנו אותן בעל פה. הלכנו עם זה עד הסוף, וכשאני כותבת עד הסוף, אני מתכוונת לכך שכשנכנסתי לדמותו של ז׳ק מ״המבזק של ז׳ק״, בגילומו של רובי דואניאס, הצלחתי אפילו למצוא פאה שתשווה לי את הקרחת המתבקשת.
אני לא זוכרת אם היינו הצלחה גדולה או לא. אין לי מושג אפילו כמה זמן התמדנו בזה. ייתכן אף שישנה קלטת וידיאו מאובקת, אי שם במרתפים של אחד מאיתנו, שתיעדה את יצירת האמנות משובבת הנפש שחבורת ילדים בכיתה ח' הצליחה להנדס. אולי. למעשה, רוב הסיכויים הם שלא נותר מזה זכר, ואולי אפילו אני היחידה שעדיין זוכרת שזה קרה.
ללילי יש 7.1 מיליון עוקבים vine (ועוד כמה מאות אלפים בטוויטר ובאינסטגרם). הסרטונים בני שש השניות שלה נצפו - שימו לב - 4.5 מיליארד פעמים. היא הראשונה שהגיעה לשיא הזה. בקיצור, מדובר בכוכבת רשת, בממדים אמריקאיים שמדברים במיליונים. ואני עוקבת אחריה בהתמדה מביכה ופתטית.
פתטית, כי היא צעירה ממני ב-15 שנה, וכי אין שום קשר בין העולם השמשי והקליל שלה אי שם בפלורידה, עם מדי בית ספר מכוערים ומיני תנינים בבריכה, לבין המציאות העכורה שלי בגבעתיים. פתטית, כי אני יכולה רק לצפות בסרטונים האלה ולחשוב: לעזאזל, אילו רק היה vine כשהייתי בת 17. אבל בקושי היה אינטרנט.
זה לא עוד טור על כמה שאני מרגישה זקנה, אם כי אני חושדת לעתים קרובות שזו בדיוק המטרה של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם ו-vine, שלגמרי שייכות לבני ה-20 ומטה (או כמו שחברה אמרה לי בשבוע שעבר: ״את אולי מבינה מה הם אומרים ומכירה את המונחים שלהם, אבל את עדיין הרבה יותר זקנה מהם״). זה טור על הצורך שלי בכלל לעקוב אחרי הילדה הזאת, שמקדישה את חייה ליצירת סר טונים מטופשים, וככל הנראה תסיים את הלימודים ותדלג משם ישר אל חיקו החמים של הקולג' המכונה ״חיי הזוהר״.
ואולי לא מדובר בצורך, אלא בהרגל - להיחשף באופן יומיומי וקבוע לחיים של אנשים שרחוקים ממני מיליוני שנות אור, לא רק במובן הגיאוגרפי, ועדיין לעקוב אחריהם בהתמדה. הם לא מפורסמים הוליוודיים, יכולתי להמשיך את חיי גם בלי להיות מודעת לקיומם, ובכל זאת התוודעתי והתמכרתי. יש לי רשימה קבועה של אנשים ששמם לא יאמר לכם דבר: בריטני פורלן, רודי מנקוסו, ג'סי סמיילס, דה גבי שואו - ילדים, בני 20, אולי 25, אמריקאים, שחיים בתוך צמר גפן ורדרד ונוטף ויראליות. הם מתפרנסים מייצור סרטונים, הם מקבלים חסויות מחברות ענק, הם מתחברים אלה לאלה, מייצרים עוד קצת סרטונים וגורפים עוד כמה מיליוני לייקים. רודי מנקוסו (7.8 מיליון עוקבים), למשל, התחיל להסתובב בזמן האחרון עם ג'סטין ביבר, והם מעלים כל מיני סרטונים מטופשים יחד. הנה, למדתם משהו.
מה לי ולכל זה? שום דבר, מלבד הכמיהה לנטוש ביום מן הימים את חיי המשמימים, להמריא ללוס אנג'לס, לתעד את עצמי בשלל סרטונים מגוחכים ולהפוך לכוכבת vine. זה כמובן לא יקרה לעולם. אני נראית נורא במכנסי חאקי. ♦
התרעות פיקוד העורף