כשזאב אברמוביץ' עלה ארצה ב-1882 , הוא הביא עמו מרוסיה מכונת אריגה. כוונתו הייתה להמשיך כאן בעיסוקו המשגשג כבעל מפעל טקסטיל בסנט פטרסבורג, ואף לגדל תולעי משי לשם עשיית טליתות, כיפות ותשמישי קדושה אחרים ממשי תוצרת ארץ הקודש. אלא שצוויי הברון רוטשילד היו חזקים מכל תוכנית, ואברמוביץ' נאלץ להפוך לחקלאי.

למעשה, מתארים מקורות היסטוריים, אברמוביץ' פנה אל פקידי הברון עוד ברוסיה עם ההצעה להקים בארץ ישראל בית חרושת לסריגה, שתוצרתו תופץ באזור כולו. פנייתו לא נענתה, והברון החליט שתולעי משי יגדלו בראש פינה. אברמוביץ' התמסר לכרמים ואף הקים במרתף ביתו יקב פרימיטבי, אם כי בביתו, מהראשונים שנבנו בראשון לציון שהוא נמנה עם מייסדיה, נרקמה אגדה אחרת, אגדת הדגל.

בט"ו באב שנת  1885 הניף איש תנועת ביל"ו ישראל בלקינד את דגל ישראל הראשון, בזמן חגיגות שלוש השנים למושבה ראשון לציון. את הדגל הוא הכין עם פאני מאירוביץ', בתו של זאב, שהייתה נשואה למנשה מאירוביץ', אחרון הביל"ויים. לפי גרסת המשפחה, בביתו של זאב, ועל גב טליתו, נרקם מגן דוד תכול. 



"אני ופאני מאירוביץ' היינו טרודים בינתיים בעשיית דגל", תיאר בלקינד באחד ממכתביו לסופר שמעון דובנוב. "זו הייתה דמות הדגל אשר עשינו: יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משתי קצותיה ומגן דוד של תכלת באמצע".

אלא שבין המשפחה לאוצרת המוזיאון בראשון לציון יש ויכוח האם הדגל נרקם על גב טליתו של זאב או על פיסת בד לבנה. שורשי הדיון בתרגום ההולם למכתבו של בלקינד שנכתב ברוסית. כך או אחרת, המשפחה הייתה מעורבת ביצירת הדגל, ועל כך גאוותה. 

"בלקינד כתב בצורה מליצית שלקחו חתיכת בד, אבל אנחנו כל השנים ידענו שהם השתמשו בטלית של הסבא", אומרת נאוה דולב, נינתו של אברמוביץ'. "שנה לפני כן דובנוב עזב את הארץ לרוסיה, אז בלקינד כתב ברוסית. 

כל השנים במוזיאון של ראשון לציון היה שחזור של הדגל, על טלית. האוצרת החדשה החליטה להיצמד לתיאור של פיסת בד. היה לנו ויכוח מאוד קשה עם אנשי המוזיאון. אבל זה לא משנה, אלו היו בלקינד והדודה שלנו שיצרו את הדגל הראשון. הרעיון לעשות משהו על הטלית או בדמות הטלית הוא מאוד מקורי. לקחו את הטלית שהיא קודש הקודשים והפכו אותה למשהו ציוני. זה רעיון פורץ דרך. רק 12 שנה לאחר מכן אמרו בבאזל שיש לנו טלית. אני משוכנעת שידעו שם על הטלית שעשו בראשון". 

היכן הדגל ההוא היום? דולב משערת שהתפורר במהלך השנים: "לפי מה שאנחנו יודעים, זו הייתה טלית ישנה של הסבא, שבכלל לא הייתה בשימוש".

עד המאה ה-15 

השנה מלאו 130 שנה להנפת הדגל ההוא. לכבוד כך, ואחרי שבעה דורות בארץ, ארגנו בנות המשפחה מפגש משפחתי ראשון מסוגו. הוא התקיים ביום חמישי האחרון בבית יד לבנים בעיר, שהיה בעברו בית הפקידות השני, כי: "בית הפקידות הראשון נקנה על ידי סבנו, שמעון בן זאב, ובו גדלו כל שבעת ילדיו". בן זאב היה בנו בכורו של הסבא אברמוביץ', ולפני צאתו לחו"ל במטרה להשתלם בבית ספר גבוה למסחר, הקפיד להחליף את שמו לשם עברי. דולב, 65, נכדתו של בן זאב, היא אחת מבנות המשפחה שארגנו את המפגש.

"כולנו גדלנו על הסיפורים האלה, המון גאווה על מה שעשו הסבים שלנו”, היא מספרת. "בשנה שעברה בת דודתי ואני לקחנו את הבעלים ועשינו מחקר יסודי באירופה, איפה הם גרו ומה הייתה התנועה שלהם ממקום למקום. נסענו ועברנו כפר־כפר, עיר־עיר. ישבנו בארכיונים בווילנה ובקובנה כדי לברר על האנשים האלה ומצאנו מלוכה, לא אתונות. מצאנו תיעוד של האנשים האלה, על כל המסע שלהם. לאחר מכן נעשה מחקר מאוד יסודי על ידי בנות דודות אחרות שהגיעו עד למאה ה-15 באיטליה. עוד לא מצאנו תיעוד, אבל יכול להיות שהם הגיעו לשם לאחר גירוש ספרד".

אחרי טיולי השורשים עלה הרעיון למפגש משפחתי, שיאסוף יחדיו את מאות הצאצאים של אברמוביץ’ מחמשת ילדיו ו־ 29 נכדיו. "הילדים שלנו לא יודעים, ואז ה-130 שנה הפך לטריגר. פעם במאות שנים הגיע זמן שכל המשפחה תחגוג יחד. זה אירוע שאף פעם לא עשינו. מדובר כבר על דור שביעי, וקשה מאוד לאסוף את כולם”, אומרת דולב.

מפגש המשפחה. צילום: יוסי אלוני

כ-300 איש הגיעו. מתוך כמה? בני המשפחה אינם יודעים. "לא ספרנו מתוך כמה, הענף של מאירוביץ’ מאוד גדול, הם היו  12 ילדים והקשרים בדור חמישי ושישי ושביעי כבר התרופפו", הם אומרים.

בכניסה לבית יד לבנים מקבל כל צאצא מדבקה עם שמו ועם הענף המשפחתי אליו הוא שייך. כל ענף בצבע משלו, להקלת הזיהוי. לכולם הסלוגן בתחתית המדבקה: "גם אני נצר לזאב אברמוביץ’".

הילדים הקטנים זוכים לחולצות טישרט לבנות עם הדפסה של עץ המשפחה. איחוד מרגש נרשם כששתי ילדות בנות 5 מזהות זו את זו. הן חברות לגן הילדים. ההורים מיד מתעמקים במשפחולוגיה ומגלים את הקרבה. 

את האירוע מנחה אמנון פאר. "כמו בכל משפחה, כל אחד מושך לכיוון שלו", הוא אומר, “אז ישבתי איתם כדי לסדר את העניינים”. הוא עצמו אינו בן משפחה, אך לאחר שנשכר לטובת הנחיית הערב מצא גם הוא קשר משפחתי רחוק לשבט המכובד.

יחיאלה הראל היא נינתו של זאב. היא ואחותה איילה אקרמן הן שארות הבשר המבוגרות ביותר שעדיין בין החיים, בנות  80 ו-85 . גם הן נמצאות במפגש. "נתנו לי קטע מהעיתון של ראשון לציון עם תמונה שלי מפעם”, היא מציגה את הגזיר. "הייתה פתיחה של מוזיאון ההגנה". היא שירתה בהגנה, "בקורס מ”כ גדנ”ע ב־ 1945, היו איתי אריק שרון ומוטה גור. צבי צור שהיה אחר כך רמטכ"ל היה מפקד הקורס". 

את הסבא המפורסם היא לא הכירה: "זאב נפטר כמה ימים לפני שהורי נישאו. החתונה שלהם הייתה אמורה להתקיים במהלך השבעה או השלושים על זאב, והרבנים אמרו לא לדחות את החתונה. אז עשו משהו קטן".

החקלאים האחרונים 

פרק הסיפורים מתארך עד שפיהוקי הנוכחים, בעיקר הדור הצעיר, קורעים שערי שמיים. אני מצפה שידברו על זאב, אבל במשך שעה לערך מדברות שתי הדודות על הסבים הקדומים של המשפחה באירופה. “כתבו ספר”, מביטה אחיינית אחת בשעון ומביעה תסכול. 

במעלה האודיטוריום יושב רוני בן זאב, נין נוסף של אברמוביץ’. הוא מהבודדים שעדיין מתגוררים בראשון לציון. "חלק מהמשפחה נשארה, למעשה מעט מאוד", הוא אומר. רוני נשאר ה”בן זאב” היחיד,

"מפני שלאבא שלי היו לו שש אחיות". לדבריו, "יש קשר עם בני המשפחה, אם כי זה כבר יותר מדי גדול. אנחנו, בני 70-80 , שומרים על קשר, הצעירים כבר פחות”. רוני גם מכיר חלק גדול מהנוכחים "למרות שיש ענפים אחרים שאני כבר לא כל כך מכיר". רוני משמר את המסורת החקלאית שהתחילה אצל הסבא הגדול, אם כי כבר יצא לפנסיה. 

"כשגדלנו פה, היו לנו פרדסים וכרמים. אבא שלי היה חקלאי וסבא שלי היה חקלאי גדול. מכל המשפחה, אני נשארתי חקלאי, חוץ מענף אחד שמתגוררים בזיכרון יעקב, משפחת דהן. הנה, הם יושבים שם למטה". בן זאב הוא היחיד שנשאר על אדמות המשפחה בראשון. כעת, כשהוא בגמלאות, הן הוחכרו. 

"נשאר לי רק פרדס קטן, ופעמיים בשבוע אני יוצא לטפל בו", הוא מספר. ילדיו שיושבים לידו בחרו כולם במקצועות אחרים. קטעו מסורת של ארבעה דורות, מסורת שכנראה התחילה במקרה. אבל לו אין בעיה עם זה. "אין כבר מה לעשות בחקלאות", הוא אומר.