מה המשותף לביונסה, ריהאנה, קייטי פרי, ברברה וולטרס, בט מידלר, מדונה, אופרה וינפרי, הטניסאית מריה שראפובה, המעצבת קרולינה הררה והשחקנית סקרלט ג'והנסון? כן, כולן נשים מפורסמות מהעולם, אבל יש עוד דבר שמשותף להן: הן לקוחות של מותג התכשיטים הישראלי YVEL, שמוכר ביותר מ-600 חנויות ברחבי העולם. תכשיטי ההוט קוטור של החברה מתחילים ב-500 דולר, ומחיריהם מאמירים עד למיליון או שניים לפריט.
״הכל התחיל מריהאנה״, משחזר איציק לוי, הבעלים. ״הסטייליסט שלה הגיע לתערוכת תכשיטים שבה השתתפנו, שהתקיימה בלאס וגאס. הוא נעצר ליד הדוכן שלנו, וביקש לרכוש טבעת. אמרנו לו שאנחנו מוכרים רק לחנויות, ואז הוא רמז שהוא עובד עם מישהי מאוד מפורסמת. הסכמנו למכור לו, ולימים, כשריהאנה ענדה אותה, הייתה לכך תהודה מטורפת ומאז היא קנתה עוד כמה פריטים. אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני פחות עוקב אחרי המכירות שלנו לגלאם של הוליווד. זה פחות מעניין אותי בחיים, ועבורי מדובר רק בפרנסה״.
עוד לפני שהכוכבות ההוליוודיות גילו את התכשיטים של לוי, היו אלו נסיכות המפרץ שהתלהבו מתכשיטי הפנינים המרהיבים. ״בתחילת דרכנו, רעייתי אורנה ואני הצגנו בתערוכת תכשיטים בחו״ל והגיע אלינו אדם שחזותו ערבית״, מגלה לוי. ״הזמנתי אותו לביתן שלנו והוא נכנס בחשש. אחרי כמה שעות הוא יצא עם הזמנה עצומה - 600 פרטים. התברר שהיה זה שייח' מאחת המשפחות שהקימו את נסיכות אבו דאבי. לאחר מספר חודשים צלצלתי אליו כדי לשמוע איך התכשיטים נמכרים, והוא אמר שהם מכרו רק שלושה פריטים. 'המוצרים שלכם נהדרים', הוא טען, 'אבל אני לא יכול למכור אצלנו קולקציה תחת השם איזיק לוי, זה שם יהודי מדי'.
״החלטנו שלמען החברה אנחנו צריכים לשנות את השם, והפכנו את האותיות, השם שהתקבל - YVEL - נשמע צרפתי. בהתחלה השתמשנו במותג רק במדינות ערב ולימים החלנו אותו על כל העולם. עד היום השייח' הזה הוא אחד משלושת הלקוחות הגדולים שלנו בעולם, ובזכותו ודרך הקשרים שלו אנחנו מוכרים לבית המלוכה בסעודיה. לפני חודש עשינו שם תערוכה גדולה״.
הדרך של לוי לקיים את הציונות האקטיבית עברה במהמורות לא פשוטות. הוא נולד בארגנטינה בשנת 63', ובגיל 5 עלה לארץ עם משפחתו, במצוות סבו שטען כי ״יהודים לא צריכים להיות מיעוט בשום מקום בעולם״. בבואנוס איירס היה אביו איש עסקים שעבד בתחום הטקסטיל, ובבואו לישראל ניסה לבחון את השטח ולהחליט במה יעבוד. ״כמו כל ארגנטינאי, אבא שלי ידע היטב שלושה דברים: לרקוד טנגו, לשחק כדורגל ולעשות אסאדו״, צוחק לוי.
מאחר שכדורגל וטנגו לא היו אופציה לפרנסה, פנה לוי האב לתחום הבשר. הוא השקיע את כל הונו בבית חרושת לנקניק בפאתי ירושלים, שהיה שייך לישראלי. למרבה הצער, אחרי זמן קצר, עוד לפני שהספיקו לחתום על העברת הבעלות, נעלם אותו אדם עם כספו של לוי. ״ונשארנו עם הנקניק ביד״, כך אומר בנו.
עם השנים הפך המפעל הנטוש ליקב, וגם דרכו לא צלחה. לפני שבע שנים, אחרי 47 שנים של עבודה קשה בארץ, רכשו בני הזוג אורנה ואיציק לוי את היקב. ״הפכנו את האדמה הרעה שהייתה למשפחת לוי לגן פורח למשפחת איבל", מסכם לוי בגאווה גדולה. "כשסיפרתי לאבי שאני מתעתד לרכוש את המקום הוא אמר לי בספרדית: 'כל דבר קורה מסיבה מסוימת, בכל טוב יש רע'".
לפני כשלוש שנים ייסדו בני הזוג את מג'מריה (״בראשית״ באמהרית), בית ספר פילנטרופי לעולים חדשים מאתיופיה ללימודי צורפות, ללא תשלום ובמלגה מלאה. רוב הבוגרים משתלבים בעבודה במפעל בתום ההכשרה ואלו שרוצים לצאת החוצה זוכים לתמיכה מלאה.
״המקום הזה הוא בית ל-120 משפחות של עולים חדשים שהם גם חלק מהמשפחה שלנו״, אומר לוי. ״אומנם מדובר בעסק פרטי כלכלי שמצליח, אבל אנחנו נותנים לאותם עולים את הסיכוי שלנו לא היה. הבטחתי לעצמי שאם תהיה לי הזדמנות, ואם אוכל להראות שיש דרך אחרת לקלוט עלייה, אעשה את זה״.
את הפעילות החברתית התחילו בני הזוג כבר מראשית דרכם בעסק. אורנה - בת למשפחת מו-סיואוף, מצאצאיו של המיליונר הבוכרי שלמה מוסיואוף, ממקימי שכונת הבוכרים בירושלים - ואיציק היו נשואים ומבוטלים.
״רעייתי באה ממשפחה עם עבר מפואר והווה לא רע בכלל בתחום התכשיטים, והיא הציעה ללמד אותי להשחיל פנינים״, משחזר לוי. ״התאהבתי בזה לחלוטין. נתתי לה 200 דולר שהיו לי בחשבון הבנק, והתחלנו בעסק. מהיום שבו היה לנו משרד בן 22 מ״ר וחיפשנו את העובד הראשון, אמרתי לה שאני רוצה עולים חדשים. כבת לדור רביעי בארץ, היא לא הבינה, כי רק מי שחווה את דרך הייסורים שעוברים העולים החדשים - שעד היום, 52 שנה אחרי שעליתי, חווים את אותו דבר - מבין את הקושי והכאב״.
התרעות פיקוד העורף