אז נכון, אין ספק שמדובר בטרנד. וכמו כל טרנד, מדובר בעניין חולף שנועד בעיקר לספק איזושהי מצוקת חומרים. התלהבנו כבר מכלבלבים מושלמים שרודפים אחרי תינוקות בפרסומות לנייר טואלט, ועכשיו תורם של הפגומים המתוקים לכבוש את לבנו. אבל לצד העובדה שמדובר בטרנד, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איך ייתכן שדברים שמרתיעים אותנו או מעוררים בנו חמלה כשזה נוגע לבני אדם (נכויות ופגמים ואפילו סתם מאפיינים שחלקנו סולדים מהם בבני אדם כמו השמנה או עצלנות), הצליחו להפוך ללא פחות מאייקונים ונערצים כשזה נוגע לבעלי חיים?
*****
לבסוף, אחד האספקטים המסקרנים ביותר שאותם הדגישה ד”ר קגן הוא העניין החברתי־מוסרי, שבעיני בהחלט מסביר באופן מספק למדי את הסיבה שבגללה נסתכל בצורה שונה על כלב נכה ועל אדם בעל נכות. מגיל צעיר מחנכים אותנו לא להצביע או להסתכל על אנשים בעלי נכויות או להגיב כלפיהם באופן מיוחד. אסור לנו לנעוץ מבטים או לחייך אליהם מהחשש, המוצדק בהחלט, לפגוע. בכל הנוגע לבעלי חיים, גם כאלו נכים - יש לנו רשות חברתית ומוסרית להגיב, לטוב וגם לרע. אם נעלה על נס אדם בעל נכות בשל נכותו, כפי שאנחנו עושים למשל עם הכלבה מארני, נואשם בלעג, בפטיש, בהשחלתו לקטגוריה של פריק שואו. למעשה, למרות שזו הייתה הקביעה הראשונית שלי, ייתכן שלא כולם בהכרח נרתעים או חומלים על אנשים בעלי נכויות - פשוט אין לנו את הלגיטימציה החברתית לחגוג ולהאדיר את הנכויות האלו כפי שמותר לנו לעשות כשזה נוגע לבעלי חיים.
התרעות פיקוד העורף