עולם האופנה חולה על אקזוטיקה. ולא, אני לא מדברת על ימי צילום בלוקיישנים מופרכים על גדות האמזונס, אלא על תשוקתו הפטישיסטית של עולם האופנה לאקזוטיקה אנושית - בעיקר מהסוג שכולל נכות או מצב רפואי יוצא דופן.

דוגמנים כמו שון רוס הלבקן או ויני הארלו (שלוקה בוויטילגו) מקפצים מדי פעם לתודעה הציבורית ואף מככבים בקמפיינים, אבל נותרים בדרך כלל כיציאות ייחודיות למביני עניין. אף אחד מהדוגמנים האלה לא הופך לאייקון, למיינסטרים, לקארה דלווין הבאה. הם נותרים בגדר אתנחתה אזוטרית שעולם האופנה אוהב מדי פעם להתעטף בה כדי לסמן לעצמו וי על קטגוריית הגיוון.
 
לעומת עולם בני האנוש, הכוכבים הגדולים בשנים האחרונות בגזרת בעלי החיים הם דווקא בעלי הפגמים. למעשה, בציר נרחב של בעלי חיים בעלי שלל מגוון של פגמים ונכויות הפכו לנערי הפוסטר של האינטרנט. הקלישאה כבר אומרת שתמונה אחת של חתול שווה אלף לייקים, אבל מסתבר שתמונה של חתול עם פגם גנטי שווה מיליון דולרים בעובר ושב. כולנו מכירים ואוהבים את החתולה גראמפי קאט, שפניה המכורכמות הן למעשה מצב גנטי ולא סתם מרמור אקזיסטנציאליסטי. אבל היא ממש לא היחידה. לקלחת הפגומים המתוקים והפרוותיים שהפכו לסלבס נכנסים גם הכלבה הפיראטית יוגורט שמתהדרת בעין אחת ולשון זרוקה, החתולה זרוקת הלשון ליל בוב, הכלבה מארני בעלת הצוואר העקום והכלב טונה עם המנשך העקמומי (השניים האחרונים אוחזים כל אחד ביותר ממיליון עוקבים באינסטגרם). כל אלה כבר זכו להופעות בתוכניות טלוויזיה ידועות, להופעות פומביות שאליהן מתלווה תור מרהיב של מעריצים שמחכים לפגוש אותם ולשלל מרצ’נדייז (החל בכוסות ועד מחברות) שנושאות את דמותם. הכי מיכל ינאי 1995.
 
אז נכון, אין ספק שמדובר בטרנד. וכמו כל טרנד, מדובר בעניין חולף שנועד בעיקר לספק איזושהי מצוקת חומרים. התלהבנו כבר מכלבלבים מושלמים שרודפים אחרי תינוקות בפרסומות לנייר טואלט, ועכשיו תורם של הפגומים המתוקים לכבוש את לבנו. אבל לצד העובדה שמדובר בטרנד, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איך ייתכן שדברים שמרתיעים אותנו או מעוררים בנו חמלה כשזה נוגע לבני אדם (נכויות ופגמים ואפילו סתם מאפיינים שחלקנו סולדים מהם בבני אדם כמו השמנה או עצלנות), הצליחו להפוך ללא פחות מאייקונים ונערצים כשזה נוגע לבעלי חיים?

*****
גילוי נאות: בניגוד לרוב הטורים שלי, שבהם אני מראש מגיעה עם נושא ותובנה סגורה, הפעם, הגעתי אל הטור הזה עם שאלת מחקר חזקה, אבל בלי תשובה מספקת. החלטתי להיוועץ במומחים ופניתי לד”ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית. ד”ר קגן החלה את ההסבר שלה לתופעה בראש ובראשונה עם הרובד הביולוגי. “חשוב לשים לב לכך שבעלי החיים בעלי הנכויות שהפכו לסלבריטאים הם בעלי חיים קטנים. חתולים וכלבים קטנים. אין אף סן ברנרד ענק ונכה שהפך לסלב”, היא טוענת, “ויש לכך הסבר ביולוגי פשוט: הטבע יצר את הדברים הקטנים בצורה כזאת שהם ייראו חמודים וחסרי אונים על מנת שהם ישרדו בטבע. וזה לא רק בעלי חיים קטנים, זה גם תינוקות אדם. התינוק נראה לנו חמוד גם כשהוא בוכה, כי באופן מובנה המתיקות שלו וחוסר האונים שלו יוצרים בנו רצון לגונן ולחמול עליו. שימי לב שגם תינוק עם משקפיים, שזה כביכול פגם, נראה לנו חמוד ופגיע יותר ממבוגר עם משקפיים”.
 
הזווית הראשונה של ד”ר קגן לא סיפקה אותי. הרי הערצה, כמו זו שלה זוכים בעלי החיים האלו, היא לא דבר שמונע מרחמים או רצון לגונן. והרי לא מדובר פה בחמלה, מדובר פה בסגידה. אנחנו לא קונים כוסות שנושאות את דיוקנו של מי שאנחנו חומלים עליו - אנחנו קונים כוסות שנושאות את דיוקנו של מי שהפך למושלם בעינינו. ובעוד גראמפי קאט מוכרת כוסות קפה ממותגות במיליוני שקלים ברחבי העולם - אני לא מאמינה שראיתי אף כוס קפה אחת הנושאת את דיוקנו של סטיבן הוקינג.
 
ד”ר קגן הוסיפה שלא ניתן גם להתעלם מהאספקט המשפחתי, או יותר נכון מהגיבוי שהחיות המסוימות האלה זכו לו מצד הבעלים שלהן והפך אותן למקובלות חברתית. “לא כל הכלבים הנכים הפכו לסלבריטאים. מדובר בחיות מסוימות שמישהו, במקרה הזה הבעלים שלהן, התאהב בהן בלי קשר לפגמים שלהם והעריץ אותן מספיק כדי להקדיש להן פלטפורמות נרחבות ברשתות החברתיות, והתאהבות והערצה היא דבר מדבק”, היא מסבירה, “הבעלים האלה נתנו לגיטימציה לכולנו להעריץ את החיות שלהם וסחפו אותנו אחרי האהבה שלהם”. אגב, חשוב לציין שהרבה מהבעלים האלה גם מקדמים אג’נדות חשובות באמצעות התהילה של החיה הפרטית שלהם. למשל, הכלבה מארני בת ה־12 אומצה בגיל מבוגר, והבעלים שלה מקדם את נושא אימוץ הכלבים המבוגרים תוך “ניצול” פרסומה.
 
לבסוף, אחד האספקטים המסקרנים ביותר שאותם הדגישה ד”ר קגן הוא העניין החברתי־מוסרי, שבעיני בהחלט מסביר באופן מספק למדי את הסיבה שבגללה נסתכל בצורה שונה על כלב נכה ועל אדם בעל נכות. מגיל צעיר מחנכים אותנו לא להצביע או להסתכל על אנשים בעלי נכויות או להגיב כלפיהם באופן מיוחד. אסור לנו לנעוץ מבטים או לחייך אליהם מהחשש, המוצדק בהחלט, לפגוע. בכל הנוגע לבעלי חיים, גם כאלו נכים - יש לנו רשות חברתית ומוסרית להגיב, לטוב וגם לרע. אם נעלה על נס אדם בעל נכות בשל נכותו, כפי שאנחנו עושים למשל עם הכלבה מארני, נואשם בלעג, בפטיש, בהשחלתו לקטגוריה של פריק שואו. למעשה, למרות שזו הייתה הקביעה הראשונית שלי, ייתכן שלא כולם בהכרח נרתעים או חומלים על אנשים בעלי נכויות - פשוט אין לנו את הלגיטימציה החברתית לחגוג ולהאדיר את הנכויות האלו כפי שמותר לנו לעשות כשזה נוגע לבעלי חיים.