יש פריטי לבוש שלנצח ישמשו כמילים נרדפות לסחיות. אתם יודעים, פריטי אופנה המוניים ומביכים מהסוג שאף אחת מאושיות האופנה שמכבדות את עצמן לא יעזו להיתפס בהם בחיים. למשל סנדלי קרוקס או חליפות שני חלקים של ג'וסי קוטור. רגע, אמרתי לנצח? כנראה שטעיתי. כי באופנה, כמו באופנה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ומה שיהיה הוא מה שהיה ואין חדש תחת השמש. כן, ממש כמו חולצות הבטן, שנחשבו משוקצות ופרחיות במשך לא מעט שנים וחזרו להיות מפריטי הפק"ל הבנאליים של כל חובבת אופנה שמכבדת את עצמה, כך גם כל פריט סחי למראית עין עלול לזכות לרגע של חסד אופנתי. עניין של אבולוציה פשוטה, ולא מעט מצוקת חומרים.
בחודשים האחרונים נדמה שחולצות הקולג'ים זוכות לעדנה מסוימת. הפקות אופנה, צילומי אופנת רחוב וצילומי אינסטגרם של נשים וגברים המתהדרים בטי־שירטס מודפסות מאוניברסיטת בוורלי הפכו לעניין שיקי־היפסטרי מן המניין. שלל כתבות במגזיני האופנה אף קוראות למתלבשים היצירתיים ליצור שלל אביזרים מתחכמים עם חולצות הקולג' הישנות שלהם, למשל תיקים, או להפוך אותן לחולצות crop רוקיסטיות ומתחכמות. הכל כדי לשמר את האותנטיות המובנית של החולצות האלו.
יש גם משהו מאוד אופנתי בקונספט של לבישת חולצות מסלול. הרי המהות של מרבית חולצות סוף המסלול האלו היא הבדלנות שבהן. הן מאחדות תחת דאחקה פרטית קבוצה של אנשים ומותירות מחוץ לה את כל מי שלא שייך לאותה תקופה בזמן ובמקום המסוים. מזכיר לכם משהו? כן, את ההתנהלות של תעשיית האופנה, שבדלנות היא נר לרגליה. בכנות, השילוב המשונה הזה של סחיות מעופשת עם התנשאות בדלנית – לעזאזל, יש בו משהו מסעיר. בקיצור בחורים, יש לכם בדיוק עונה אחת להרגיש סבבה עם זה שאתם מוציאים לאוויר העולם את חולצות סוף המסלול שלכם בלי שנסתכל עליכם כאילו נפלתם מההסעה של נוער הגבעות. תבלו.
התרעות פיקוד העורף