לפני כמה חודשים עזרתי לחברה למצוא בגד לקראת החתונה של אחיה. מה זה עזרתי לה? יותר כמו הושעתי אותה. כעיתונאית אופנה אני רגילה שחברות (או סתם אנשים אקראיים בפייסבוק) מבקשים שאייעץ להם בבואם לבחור בגדים לאירועים שונים. בדרך כלל או שאני מתעלמת (במקרה של אנשים זרים בפייסבוק - אני נראית לכם כמו כספומט סטיילינג? תשלחו לי כסף בפיי פאל ואז נדבר) או שסתם עושה את זה בלי תשוקה (במקרה של חברים. כי אני רוצה לעזור להם, אבל לא באמת אכפת לי).

האמת היא, שאף שאני עיתונאית אופנה וביססתי את הקריירה שלי על כל מה שקשור בבגדים, שבכלל לא מעניין אותי מה אנשים לובשים. אני לא מתכוונת למה ביונסה לבשה לטקס הגראמי, או מה היה בתצוגה האחרונה של מייקל קורס, הדברים האלה עדיין מעט מעניינים אותי, אלא שלא ממש מעניין אותי מה האדם הפשוט לובש. מבחינתי, אם אתה מרגיש נוח בבגדים שלך- הם מהממים בעיני.

בכל אופן, בואו נחזור לנושא החברה שביקשה את עזרתי. אותה חברה, התכוננה, כאמור, לחתונה של אחיה. הייתי בטוחה שמדובר בחתונה שמתקיימת במהלך החודש, ואני פשוט צריכה לייעץ לה באיזו חנות אופנה מהירה יש כרגע שמלות שחורות הכי מגניבות. אוי, כמה טעיתי. למעשה, אותה החברה פנתה אלי, בהיסטריה שלא הייתה מביישת אחות חדר מיון בעיצומה של משמרת אפופת אסונות, ועדכנה שהחתונה של אחיה תתקיים עוד כחצי שנה.



רמות הלחץ שהיא הייתה שרויה בהן היו מטורפות, והן לא ירדו לאורך כל אותם החודשים שקדמו לחתונה. הייתי בשוק מההיסטריה שלה. לעזאזל, החתונה תתקיים עוד חצי שנה, וגם אז - את בסך הכל האחות של החתן, למי אכפת מה את לובשת?! “זה לא ככה אצלנו במשפחה”, היא הסבירה, “כולם הולכים להסתכל על מה שאני אלבש וידברו על זה לנצח”. שוק. אני כנראה חיה ביקום אחר, כי באירועים המשפחתיים שאליהם אני הולכת, לאף אחד לא אכפת מה לובשים. אצלנו לכולם אכפת בעיקר מה אוכלים.


***



להפתעתי, הסתבר שחברות האופנה המהירה לא באות בחשבון עבור החברה שלי. היא רוצה שמלה של מעצב. היא חייבת שמלה של מעצב, כדי שכל האנשים שמשום מה יתעניינו דווקא בבגד של אחותו של החתן, ידעו שיש לה שמלה של מעצב. לא התחברתי לקונספט, אבל זרמתי איתה. אחרי חיפוש מקיף הגענו לסטודיו של אחד מהמעצבים שאני מקורבת אליהם וידעתי שיוכל לספק עבורה את מבוקשה. תווית המחיר הסופית הייתה גבוהה ממה שהוצאתי אי פעם על כל פריט לבוש שהוא. היא הייתה הרבה יותר קרובה לסכום שרובנו מוציאים בכל חודש על שכר דירה. או במילים אחרות- שערורייה.


לפני כמה שנים שחררתי כמעט לחלוטין את ההפרדה בין הארון היומיומי שלי לארון האירועים שלי. מבחינתי, אם הבגד יפה מספיק ללבוש אותו לפגישת עבודה - הוא יפה מספיק ללבוש אותו לאירוע בערב. ובכלל, יש לי אך ורק שמלה אחת, שהיא כבר כמעט בת עשר, שאם אני כבר נאלצת לשלוף פריט לאירוע קוקטייל מעונב של ממש, היא משמשת אותי. ואין לי שום כוונה להחליף אותה, עד שתתפורר כליל.

אבל גיליתי שמרבית האנשים עדיין לא מתנהלים ככה. רוב האנשים עדיין מנהלים מלתחות מוקפדות ונפרדות ליום ולערב. כשאני אומרת לכם רוב האנשים - אני מתכוונת לאנשים שאינם חלק מעולם האופנה. בעולם האופנה ובאירועים שאליהם אני מגיעה, מרבית האנשים עם הסטייל הכי מהוקצע בשטח לא באמת מפרידים בין לבוש היום־יום שלהם לבין לבוש הערב. כל הקונספט של לבוש שטיח אדום הוא לא באמת קונספט שקיים בקרב האנשים האנינים באמת של עולם האופנה. פתאום הבנתי שאיחוד המלתחות הזה, שכולנו, כל האינסיידרים של התעשייה שחולשים עליו כבר שנים, עדיין לא זלג החוצה, אל האדם “הפשוט”.

וכנראה יש לכך סיבה: אנחנו רוצים להמשיך ולמכור לאדם “הפשוט” יותר אופנה. לתעשייה נוח שמתלבשת תחשוב שעדיין אמורים לחלק את המלתחות שלנו למלתחות יום, ערב, בוקר, צהריים, אביב, סתיו, חתונות, בר מצוות וחינה. ככל שיש יותר סיבות לחדש את המלתחה, יש יותר חומר לכתוב עליו ויש יותר בגדים למכור. בקיצור, וזו העצה שהייתי רוצה באמת לתת לחברה שלי אם היא הייתה מקשיבה - רוצה להתלבש כמו פאשניסטה על אמת? תלבשי בחתונה של אחיך את מה שלבשת בעבודה לפני שלושה ימים. זה מה שקרל לגרפלד היה עושה, אני מבטיחה לך.