"כבר כמה שבועות שאני לא ישן טוב בלילה. לפני כמה ימים התעוררתי בחמש לפנות בוקר, ופתאום עלה לי הרעיון לעשות מודעת אבל", מספר עודד בבאי, הנמצא כבר 33 שנים בענף הטקסטיל. "התחלתי לנסח מודעת אבל וקראתי לזה 'מחאת חלונות הראווה'. אנחנו לא עשירים, חיים מהיד לפה. אני מדבר איתך ועומד לבכות. אנחנו אנשים טובים שעובדים בענף הטקסטיל. אנחנו לואו־טק, לא הייטקיסטים. אנחנו רוצים להביא פרנסה ולחם הביתה. אנחנו רוצים תחרות הוגנת, אלוהים אדירים. ממש עכשיו הדפסנו את מודעות האבל, אנחנו מתחלקים בינינו בתליית המודעות ורוצים להפיץ אותן בכל הארץ". 

לפני כשבועיים הגישה רשת האופנה הוניגמן בקשה להקפאת הליכים. בקשה דומה הוגשה די במקביל גם על ידי רשת אופנת הלואו־קוסט "יפו תל אביב". הידיעה על כך הציפה את המצב הלא פשוט שבו נמצא ענף האופנה בארץ. אבל בעוד שקריסה של רשת מוכרת תמיד מעוררת הדים, הרי שבשטח ישנם גם הרבה מאוד יצרני אופנה קטנים שחווים את אותם הקשיים יום ביומו, אך קולם לא נשמע. עכשיו גם הם החליטו לעשות מעשה ולהציף את אשר על לבם. 

לפני ימים ספורים החלו לצוץ בדרום תל אביב, במקומות שבהם מרוכזים עסקים הקשורים לתחום הטקסטיל, מודעות שנראות כמו מודעות אבל וקוראות להגיע להפגנה שתתקיים מחרתיים, 7 במרץ, בשעה 12:00, ברחוב אליפלט פינת אילת, תל אביב. "חנויות הטקסטיל, המתפרות בקו הירוק וכל העסקים הקמעונאיים בקריסה בגלל מדיניות הממשלה ושר האוצר כחלון", נכתב במודעה. "אנו מקיימים הפגנה, וכולנו חייבים להגיע. פרנסת כולנו בסכנה, 400 אלף איש עומדים לפני סכנת פיטורין ואתה ביניהם".



מודעה נוספת שנתלתה הייתה בזו הלשון: "אנו מצטערים להודיע על גסיסתם של בעלי העסקים ופיטורים של 400 אלף עובדים. כולנו 'נטו סוגרים'. אנו סובלים מאפליית הממשלה ושר האוצר כחלון על ידי אי־מיסוי של יבוא סחורות אונליין מחו"ל ומיסוי יתר של בעלי העסקים מנגד. כולנו, בעלי העסקים, משלמים מסים (ארנונה, מע"מ, מס הכנסה ועוד) על כל מכירה בארץ, ואילו המפעל בסין שמוכר ישירות לארץ דרך האינטרנט אינו משלם מסים ומע"מ לשום גורם בארץ. איפה השוויון והצדק? כאשר עמדו לפטר כ־1,500 עובדים בטבע, כל המדינה עמדה על הרגליים וראש הממשלה נפגש עם מנכ"ל טבע, ופה בכל יום מפוטרים מאות אנשים. כחלון היקר, אתה צריך לראות מעבר לאופק. אנחנו לא ילדים חורגים שלך! הבחירות קרבות, תזכור אותנו, 400 אלף מובטלים בעתיד". 

 "הורג אותנו". כחלון. צילום: יונתן זינדל


תחרות לא הוגנת 


בהפגנה הקרובה צפויים להשתתף כ־500 איש, רובם יצרנים קטנים, עובדי מתפרות ויבואני בדים ואביזרי אופנה. "אם הרשתות יצטרפו אלינו, נגיע כבר לאלפי מפגינים", אומרים המארגנים.
 

בבאי הוא הבעלים של "אופנת קומו" הממוקמת בדרך יפו בתל אביב. "פעם היינו רק מייצרים, היו לי יותר מ־10 עובדים", הוא מספר. "בשלב מסוים התחלתי גם לייבא, והיום הגעתי למצב שאני חצי מייצר, חצי מייבא. אני מייבא בגדי נשים מאיטליה ומייצר בארץ אופנת קז'ואל. יש לי עובדת אחת וזהו. כפי שאני רואה את המצב, בעוד חודשיים־שלושה אני הולך הביתה, לצערי הרב. למי אכפת מאיתנו במדינה? רק הוועדים החזקים והגדולים במשק מקבלים מה שהם רוצים, כי הם דופקים על השולחן. אנחנו הכי מסכנים, אנחנו תמיד נדפקים. אנחנו רוצים להתפרנס, להתחרות מול האינטרנט, ואין לנו אפשרות. כולנו נלך הביתה. זה פשוט מאוד". 

איך אתה מרגיש עם המצב הקיים? 

"כבר כמה חודשים יש לי בעיות רפואיות. אני סובל מסוכרת, מכולסטרול גבוה, והכל נובע מלחצים. כואב לי על המצב הזה. הממשלה וכחלון הורגים אותנו. הוא רוצה להוריד את יוקר המחיה, אומר 'בוא ניטיב עם העם', אבל הוא לא מבין שבדרך הזאת נפגעים 400־500 אלף איש. אני לא יכול להחזיק מעמד. אני משלם שכירות גבוהה, ארנונה. זה טירוף. כמו כן, הרבה בעלי חנויות שקנו ממני והיו לקוחות שלי - סגרו".

בבאי התאגד עם עוד כמה חברים מהתחום, ובהם דני אלחרר, שמעון סייג ואליהו צדיק־פור, ויחד הם מארגנים את ההפגנה ומנסים לפעול לשינוי המצב הקיים. 
 

אלחרר, הבעלים של "אופנת דניאל תוצרת ישראל", מייצר בטמרה, ואילו החנות שממנה הוא משווק נמצאת בתל אביב. העסק שלו קיים יותר מ־20 שנים, ולדבריו, בשנה האחרונה קרו שני דברים: "ביטלו את המכס על יבוא בגובה 6%, וגם בסין המדינה נותנת סובסידיה של 13% לייצור הסיני", הוא אומר. "אם עד לפני שנה אתרי האינטרנט היו פחות מ־10% מהשוק, הרי שבחודשים האחרונים הקניות באונליין מהוות 30% מהשוק. פה נוצרת בעיה ענקית ש־30% מהשוק לא משלמים מע"מ, ואילו אנחנו משלמים מע"מ ומשלמים משכורות מינימום. אז שהמדינה תיתן לנו הטבות של 13%, כמו שיש ליצרנים הסינים, עם פטור ממע"מ, ואז התחרות תהפוך להוגנת יותר".

אלחרר מוסיף ומספר שהם, בעלי העסקים הקטנים המעסיקים 3־10 עובדים ומייצרים בעיקר בארץ, נפגעים גם מהדימוי הקיים לרשתות הגדולות ולקניונים בעיני הציבור. "כלפי רשתות האופנה הגדולות והקניונים יש אנטגוניזם בציבור", הוא מסביר. "הדעה הרווחת היא שהם עשקו את הציבור, ובגלל זה גם אנחנו מופלים לרעה על ידי הקונים. אבל אנחנו תמיד היינו יותר זולים מהם. האופנה שלי, למשל, נמכרת ב־20־50 שקלים לפריט. תמיד מכרנו בזול, לא חיכינו לאינטרנט, אבל בגלל הדימוי של הקניונים והרשתות גם אנחנו נפגענו. אנחנו, החבר'ה הקטנים מדרום תל אביב שתמיד מכרנו בזול, קשה לנו להמשיך ולהוריד עוד מחירים".

עד כמה מדובר בפגיעה קשה?

"ינואר היה החודש הראשון בחיים שלי - ואני כבר לא ילד, אני בן 50 - שהפסדתי כסף. גם האינטרנט גרר את כל השוק למטה, וגם החורף האחרון לא היה חורף, אז הרבה בגדי חורף לא נמכרו. כמו כן, הפגיעה שלנו משפיעה ישירות גם על יבואני בדים ואביזרי אופנה. הם מספקים לנו את חומר הגלם לייצור. למי הם ימכרו את הבדים אם אנחנו לא נהיה?" 




איך הרגשת כששמעת על קריסת רשת הוניגמן?

"כואב לי, אנחנו בסך הכל מאותו ענף, ואנחנו הבאים בתור. כשנפטר לך אבא, אתה אומר: 'יום אחד יבוא גם הזמן שלי', ואתה מבין שגם אתה בדרך". 

 הונגימן. צילום: ראובן קסטרו


לאלחרר חשוב גם לציין את העובדה ש"אנחנו, הייצור הישראלי, מחזיקים 16 אלף פועלים ברשות הפלסטינית שתופרים עבורנו. ברגע שאנחנו מתחילים להתכווץ, הם יהיו על הגדרות, לא יהיה להם מה לעשות, תהיה תסיסה וזה עלול גם להוות בעיה ביטחונית בסופו של דבר", הוא טוען.

"עם הראש באדמה"

"אני עובד עם כ־150 יצרנים קטנים. מה שקורה בתקופה האחרונה זה שכולם בפשיטת רגל, לכולם אין עבודה, כולם גוססים והם לפני מוות", אומר שמעון סייג, המייבא אביזרי אופנה קרוב ל־35 שנים. "היום אני מפחד לתת ליצרן סחורה, כי אני לא יודע מה מצבו. אני אומנם מייבא את אביזרי האופנה מסין, אבל הפרנסה שלי תלויה ביצרנים המקומיים שאני מוכר להם. שוק הטקסטיל עובד ברובו בקטע של אשראי, ולא במזומן. יצרן קונה אצלך במשך כל החודש, בסוף החודש אתה מוציא לו חשבונית ואז מקבל צ'ק ל־150 יום במקרה הטוב. ברוב המקרים אתה נכנס עם יצרן לגלגל אובליגו של 80־100 אלף שקלים, ופתאום ביום בהיר, כשיצרן נופל, אתה מוצא שלא רק הפסדת את הכסף של הסחורה שלך, אלא אתה גם מחויב במע"מ שלא קיבלת. אם לא יגנו על היצרנים מיד, עכשיו ולא מחר, לא תהיה להם אפשרות להמשיך לעבוד. מהניסיון שלי, בתוך שלושה חודשים הוניגמן ו'יפו תל אביב' יהיו פינאטס לעומת מה שבאמת יקרה בענף הזה". 

מהו בעצם הפתרון?

"אם אנחנו רוצים ששוק הטקסטיל ימשיך להתקיים, אנחנו חייבים לעזור ליצרנים המקומיים כי אנחנו ניזונים מהם. אני מביא את הכפתור לבגד. צריך שהמדינה תיתן תמריצים ליצרנים, אחרת בתוך שלושה חודשים יהיו עוד 100 בתי אופנה שיפשטו רגל". 

סייג מספר שהחליט להיות אחד ממארגני ההפגנה, "גם כי אני בא להזדהות עם היצרנים הקטנים, כי הפרנסה שלי קשורה אליהם; אבל בעיקר כי 35 שנים אני נמצא בקשר עם אותם יצרנים, ומאוד מאכזב לבוא לראות שאין להם בכלל חשק לבוא לעסק, כי הם רק מפסידים כסף בתקופה האחרונה. אני איש שטח, ואני אומר לך בוודאות שכולם בקשיים, וגם הרשתות השונות בדרך לפשיטות רגל". 
 "אתה מבין שגם אתה בדרך לקרוס". הרשת "יפו תל אביב"  צילום: ראובן קסטרו, אבשלום ששוני


כאמור, בהפגנה ישתתפו יצרנים קטנים ואלה שעובדים איתם: בעלי מתפרות עם התופרים שלהם, ויבואנים של בדים ואביזרים. "קיבלנו גם טלפונים מכמה בעלי רשתות שביקשו להצטרף אלינו", מספר סייג, "ואמרתי להם: 'אם אתם רוצים להצטרף למאבק שלנו, אתם גם צריכים לעזור לנו'. אולי, למשל, שיתחייבו על 25% ייצור בארץ במקום לייבא את כל הסחורה שלהם". 

"בשנה־שנתיים האחרונות חברים שלי מפסידים את כל הכסף", אומר אליהו צדיק־פור, המנהל את חברת הבדים "פסח טקסטיל". "למשל, הבעלים של 'יפו תל אביב' הוא בן אדם שבחיים לא חזר לו צ'ק, הוא הבן אדם הכי מכובד שיש, אבל המצב הזה גמר אותו. המצב על הפנים, היצרנים ממש בוכים לי, וגם האנשים במתפרות. אף אחד לא מרים את הראש, כולם עם הראש באדמה. אני איש שטח 18 שנים, אני מכיר את כל הענף. אני כל היום נכנס לאנשים, מוכר את הבדים, ואני רואה את המצוקה. כולם בבעיה גדולה. גם אני מפסיד הרבה כספים מזה שעסקים נסגרים. כולם מפסידים, המצב נהיה ממש חמור, כולם בוכים. כמעט כל בן אדם שני סוגר.בואי תראי כמה חנויות ריקות יש כיום".

אתה מאמין שההפגנה תביא לשינוי כלשהו?

"אנחנו פוטנציאל של חצי מיליון עובדים, ויש גם בני מיעוטים שתופרים לנו. אם לא תהיה להם עבודה, לאיפה הם ילכו? לפשע? לטרור? אני תמיד אש בטבע שלי, אני מראה נוכחות, ודאגתי לאישורים להפגנה הזאת. אני אופטימי, מקווה שיהיה בסדר. אם ההפגנה לא תעזור, אז מה כבר יעזור לנו?" 

במשרד האוצר העדיפו שלא להגיב לדברים.