קלישאה 1: אוכל הוא עניין של טעם.


קלישאה 2: בדרך כלל תעדיפו אוכל שמזכיר את מה שבישלה אמא בילדותכם.
עם פנקס הקלישאות הזה הגענו ל"אדורה", המסעדה הצרפוקאית הלוהטת בבן יהודה, שחוגגת בימים אלה עשור.
 

אז אומנם גדלנו עם אמא בולגרייה, מושבניקית בנשמתה, אבל היא הכינה את הקוסקוס הטוניסאי הטעים בעולם, בישלה מטבוחה טוב יותר מהשכנות המרוקאיות עבות הבשר, העמידה סירים של ממולאים מדי יום והכינה לנו תה עם נענע ושיבה.

על ספינג' היא ויתרה – דווקא בקינוחים שלט הפן הקולינרי הבולגרי, כשבראשו עוגת הטישפישטי נוטפת הדבש. טעונים במטען הקולינרי הזה, נכנסנו ל"אדורה" בציפייה ליהנות מאוכל צפון־אפריקאי עם טוויסט.
 
כן, המילה הזו חוזרת על עצמה יותר מדי בביקורות שלנו – "טוויסט". הרי אוכל טעים יש אצל אמא, וכשהיא לא בסביבה יש מסעדות פועלים רבות המחפות עליה, אבל אם כבר אנחנו הולכים למסעדת גורמה – אנחנו לא מחפשים ממולאים רגילים. אנחנו מחפשים את המשהו השונה הזה שהופך את המנה הבסיסית, הטעימה כשלעצמה, למפתיעה, שונה, מקורית, כזו המצדיקה מחיר כה גבוה.
 
אז אבי ביטון הוא שף מחונן, מוכשר ובעל תעוזה של ממש. תמיד היה שובב, ותמיד מהנה לראות כיצד הוא "מתעלל" באוכל, חושב מחוץ לקופסה, מפתיע, מסקרן. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח – זה מרגש מאוד.
 
אם לסכם את העניין, המנות ב"אדורה", ברובן,  מתיימרות להיות מפתיעות, אולם קיים פער בין מה שמבינים מהתפריט ובין מה שטועמים בסופו של דבר. שתי מנות ריגשו אותנו מאוד, אחת בהתחלה ואחת בסוף. טפנד זיתי הקלמטה והעגבניות, שצורף חינם אין־כסף ללחם האגוזים שהוגש בתחילת הארוחה, הוא הממרח הטעים ביותר שאכלנו בשנים האחרונות. עשיר, מתובל היטב ובעיקר ממכר.

חיסלנו שתי צלוחיות ממנו, התביישנו לבקש אחת נוספת; וקינוח שאין מילה אחרת לתאר מלבד "וואו" – מרק שקדים ונענע, דליל ומתקתק, שאינו מזכיר כלל את משקה הרוזטה הלובי, ובלבו כדור גלידת סורבה בטעם מלון (34 שקל בלבד). בואו ל"אדורה", אכלו טפנד ולחם, קנחו במרק הזה, ולכו הביתה. 
 
שאר המנות היו כאמור טעימות אבל לא יצאנו מגדרנו: לא מהכרוב הממולא (48 שקל), שבתפריט נכתב שיש בו בשר טלה המבושל במיץ רימונים ונענע יבשה – לא הרגשנו, לא רימונים ולא נענע, טעם הכרוב השתלט על החך; לא מהסיגרים המרוקאים (46 שקל), שגם כאן הובטח שהם ממולאים בבשר עגל, טחול וכבדי עוף ומתובלים בכמון, בהרט וכורכום, אך אנחנו הרגשנו רק את טעם הכבד הדומיננטי; ולא מנתחי פילה הבקר (118 שקל), שהגיעו על שיפוד מעוצב עם פירה קטיפתי משובח ובציר בקר קברנה מתקתק. טעים אך סטנדרטי למדי. 
 
עשר שנים מחזיקה המסעדה מעמד – ובהצטיינות. רק על זה צריך לתת לה צל"ש. אבל בשורה התחתונה, אמא אוכלת אותה בלי מלח.