ממטבחה של פולנייה: קלישאות התזונה שכולנו מכירים

פורים תכף כאן, אבל את האווירה כבר מרגישים עם התחפושות והאביזרים הנלווים בכל חנות, ומבחר המארזים המוכנים של משלוחי המנות בכניסה לכל סופרמרקט או פיצוצייה. אולי תופתעו, אבל בחרתי שלא להתייחס השבוע למשלוח המנות ולתכולתו המומלצת, אלא להגיש לכם מדור לתזונת ילדים ברוח פורימית מבודחת. לעזרתי, נחלצה בשמחה ״הפולנייה״, יזמית מקורית שאני מחבבת, אף על פי שהיא ״אישה קשה״ כלשונה. הפולנייה נידבה לי מקבץ משפטים קלישאתיים, יש מביניהם שמוכרים לכולם, ויש שרק מבוגרים יותר מכירים.

בעבר הלא רחוק, לפני עשרות שנים, היו בעיקר ״אמהות פולניות״ בכל בית, ללא קשר למוצא העדתי של המשפחה, והיום, גם בנושא תזונת הילדים, נכון להתייחס כבר לשני ההורים. לא פעם גם נשמעות טענות על ההורים הצעירים של ימינו, שהם מפונקים ומפנקים מדי את ילדיהם, מתייחסים אליהם כאל יורשי עצר כל יכולים, ומתקשים להציב גבולות. ייתכן שכך הדבר. יחד עם זאת, אני מוצאת שיש בהורות הצעירה הזאת פעמים רבות התייחסות מכבדת יותר לילדים, המעודדת ומעצימה אותם.

ובכל זאת, קונפליקטים עם הצאצאים בענייני מזון מלווים כמעט כל הורה מגיל הינקות של ילדם ועד גיל ההתבגרות. יש ילדים ש״לא אוכלים כלום״ ויש ש״אוכלים יותר מדי״, עם או בלי מירכאות. גם להתמודדות עם מציאות זו, יש לפולנייה פתרונות ששווה לבחון. אז הנה המשפטים שכל אמא פולנייה אומרת, ומה שבאמת עומד מאחוריהם.

הורים רבים לוקחים על עצמם את תפקיד השוטר האחראי: שהילד יסיים הכל ויאכל בכמויות שלהם נראות נכונות. אך למעשה, פיקוח על כמות האוכל אינו אפקטיבי. תפקיד ההורים הוא להתמקד במה שמוגש ולא בכמה שנאכל. חשוב להבין שההתרשמות מכמויות היא סובייקטיבית. יהיו הורים שיהיו מרוצים, ואף מרוצים מאוד, מכמות האורז שבנם בן ה-5 אכל, ויהיו הורים שאותה כמות תדאיג אותם, שמא הוא יעלה במשקל אם יאמץ את הכמויות האלו. לעתים אנחנו משווים בין אחים, או בין ילדינו לילדי השכנים. עלינו לזכור כי קיים שוני בין ילד לילד. זאת ועוד, הילד משתנה מיום ליום, וייתכן שגם אם אתמול ביקש מנה נוספת של פתיתים, מחר יסתפק רק בשתי כפות, אם בכלל. וזה בסדר.

נכון, ילד שלא אוכל, לא גדל, אך לרוב זו אינה הבעיה. צריך מחסור משמעותי של רכיבי מזון על מנת שתתרחש פגיעה בצמיחה לגובה. חשוב גם לזכור שצמיחה היא פונקציה גנטית על פי רוב, ויש מתאם בין מבנה הגוף של ההורים לזה של ילדיהם. בדרך כלל להורים ״גדולים״ יש ילדים ״גדולים״, ולהפך. אם לא מדובר במקרה קיצוני, העניין אינו אם לא תאכל, אלא מה תאכל.

המשפט הוא למעשה מניפולציה הורית, שתפקידה לעודד את הילדים לאכול. אך חשוב שנזכור שהילדים, צעירים כמתבג-רים, יכולים להיות מניפולטיביים לא פחות מהוריהם, והתרעות כאלה יכולות לגרור סרבנות אכילה.

את או אתה צודקים. בניגוד למסעדה שבה אפשר לקבל ארוחה בכל שעה משעות היום, והמגוון של המנות עצום, בבית אוכלים ארוחות מסודרות, בשעות קבועות פחות או יותר, וגם ההיצע מצומצם. חשוב שאנחנו, ההורים, נבין שאין צורך להיענות לכל דרישה של הילדים - לא להכין ארוחות לילה למתבגרים או לבשל במיוחד קציצות, כשבמקרר יש שניצלים ופסטה שהוכנו מבעוד מועד. להפך, כאשר זמני הארוחות ברורים לילד, והוא מבין שיש להסתפק במגוון הקיים בבית, הסיכוי שיפתח הרגלי אכילה טובים גדול יותר. כניעה לדרישות הילד אינה מונעת מאבק, אלא רק דוחה אותו ואף עלולה להחמירו.

דווקא כן. כדאי לעודד פעוטות לאכול בידיים, לחוש את טמפרטורת האוכל, את מרקמו, ולא לדאוג שהם יתלכלכו וילכלכו את הבגדים ואת סביבתם. אחר כך, בהתאם לגיל, כדאי להיעזר בכפית, במזלג ולבסוף גם בסכין, וללמד נימוסי שולחן.