"אין ייאוש בעולם", אמר רבי נחמן. וכמה שהוא טעה.
אפרופו הנאה: מגיע ח"ח לדי.ג'יי, שהקפיץ את הנוכחים עם מוזיקה גרובית וכיפית. לו רק היה מקום ריק לקפוץ בו, היינו עושים זאת בשמחה.
גם מנת גולדן ביי (ולא, היא לא קרויה על שם גולדן בוי) הפיליפינית, אטריות אודון עם נתחי סלמון נדיבים ברוטב חלב קוקוס, לא המריאה לשחקים. לא שהיא הייתה לא טובה, אבל היא גם לא הייתה טובה מדי. קצת ברוקולי, קצת בצל, קצת מתיקות – מנה חביבה, כמו המרכז המסחרי הזה.
אהבנו מאוד את הניוקי סלק ורדה, הממולא בקממבר ובאגוזי מלך (47 שקלים) ובו שמן זית, שום, רוקט, זוקיני, פטרוזיליה ושקדים קלויים; את הפטוצ'יני רוזה פפרוני (38 שקלים) ברוטב עגבניות, שמנת, בצל, פטריות, שבבי פפרוני ופרמזן; ואת הפיצה קפריציוזה (85 שקלים למגש של 40 על 30 ס"מ) – רוטב עגבניות, מוצרלה, ארטישוק, זיתי קלמטה ואורגנו.
מקום צנוע וקטן עם מנות גדולות.
התפריט הוא אותו תפריט בסיסי שיש בכל דוכן ישראלי: כריכים (12 שקלים), סלטים (19 שקלים), טוסטים (17 שקלים), קפה (6 שקלים) ופסטות (29 שקלים), אלא שההבדל העיקרי הוא שהאוכל מוכן על בסיס חומרי הגלם הנמכרים ברשת, מה שמבטיח תוצרת חקלאית טובה. והטעמים בהתאם. יותר טריות, יותר טעם וקצת יותר שיק שחסר בסנדוויצ'יות בארצנו.
אנחנו טעמנו רק שני סוגים: חואניטה – נקניקייה בסגנון מקסיקני, פיקנטי ומטריף, העשויה מבשר בקר איכותי; ונקניקיות בקר מעושנות – בקר איכותי, מעט פיקנטי, שעבר תהליך עישון מיוחד. שתיהן היו פיקנטיות (בחלקן מדי), עסיסיות, שמנות במידה וטעימות במיוחד. הנקניקיות נמכרות באריזות של כ־1 ק"ג וכוללות כשמונה נקניקיות במארז (86 שקלים). לחובבי הז'אנר.
התרעות פיקוד העורף