כשבחול המועד סוכות אתרי התיירות הפופולריים בארץ התמלאו מטיילים, התנועה בשומרון הייתה די דלילה, ואם כבר מטיילים - הם השתייכו ברובם לאותו מחנה. זהו חבל ארץ פראי, יפה, אבל מסומן ומתויג מחוץ לרדאר של לא מעט מאזרחי ישראל והעולם.
אבל דווקא בחלקת האלוהים הקטנה הזאת, הרחק מעין, בגבעות המרהיבות שליד עלי ושילה, מייצרים כמה מהיינות הטובים בארץ, כאלו שזכו במדליות זהב בתחרויות ומככבים במסעדות יוקרה. אלא שמהחודש יחלו באיחוד האירופי לסמן מוצרים מיהודה ושומרון, מה שעתיד להשפיע על הבציר הבא. אך יצרני היין בהתנחלויות מסרבים לחשוש מהגזירה הזאת. “זאת הבחירה שלהם, ואנחנו נסתדר”, הם אומרים.
“תגיד לו שייתן לך מהשרדונה קברנה הלבן, זה הלהיט”, מוסיף וייס. “אני לא מספיק לייצר והוא כבר נגמר”. דרורי מביא כוס יין משובח. “התחלנו בשתילת כרמים ב־2001”, הוא מספר. “השאלה אם תמיד אהבתי יין היא קשה. אבי עשה יין הרבה שנים ברמה של מתוקים, אז תמיד היינו סביב העניין, אבל במהלך הלימודים, בפקולטה לחקלאות, התחלתי להכיר יין ברמה גבוהה יותר והחלטתי להיכנס לתחום. היום אני חוקר באוניברסיטת אריאל. יש לי מעבדה שמתעסקת ביין ובגפן”.
“ניסינו לגדל באזור כמה דברים וגילינו שמאוד קשה לעשות את זה. הקרקע ענייה, רדודה, אין פה הרבה מקום לביטוי, אבל הגפן פורחת ומשגשגת ברמות לא נורמליות. בגפן יש איזה אלמנט מזוכיסטי.היא מוציאה את הדברים הטובים כשהיא סובלת, ופה היא סובלת. זה אחד מגידולי המטע שיכולים לגדול כמעט בלי מים. תמר או בננה צריכות בערך 2,000 קוב לדונם בשנה, וגפן צריכה 50־70 קוב. זה צמח כל כך חזק וחכם, שיודע למצוא את המים בקרקע”.
“החלק הבעייתי הוא ההגעה לפה”, מוסיף דרורי. “הרבה מהיקבים בארץ מתבססים בעזרת מכירות ביקב, בלי פערי התיווך, וזה מאוד נוח. לכאן מגיעים אנשים, אבל לא בהיקף שמגיע לגליל או לגולן. הם חוששים לעבור מחסום ולנסוע בדרכים שהם לא מכירים. אני זוכר את עצמי נוסע למילואים בגוש קטיף. פחדתי. הדרכים פחות מוכרות, וכנראה שהטרוריסטים של השכן מפחידים יותר”.
“לא חושש. באתי לפה ושתלתי את הכרם הראשון ב־93’, בתקופת הסכמי אוסלו. שאלו: ‘אתה פסיכי?’ עניתי שאני עושה את מה שנכון”.
“היין שלנו ממילא הולך לאוכלוסייה יהודית, שעובדת להפך: ככל שיותר מחרימים, כך היא רוצה יותר לעזור. אני רואה בזה חלק מהגסיסה של אירופה. היא מאבדת את הערכים. מצד אחד מכניסה כמות גדולה של מהגרים, ומצד שני האנטישמיות גוברת. ראיתי פוסט חמוד שהגיע מספרד. כתבו שם: ‘הרגנו שישה מיליון יהודים וקיבלנו 20 מיליון מטומטמים’. זאת הבחירה שלהם ואנחנו נסתדר. העולם חייב את ישראל. זאת מדינה שאי אפשר להתעלם ממנה”.
“הוא רצה קריית שמונה”, מוסיפה שירה. “היקב הוא תחביב יקר של הבעל. אני לא מתעסקת איתו בכלל. אני אדריכלית. אם ירצו לבנות יקב חדש, יש על מה לדבר”.
הרומן של הזוג בן־סעדון עם יין החל במקרה. אחרי החתונה הם עברו לגור ביישוב הר ברכה שעל הר גריזים. “רצינו ליישב את הארץ, ובתמימותנו שתלנו 20 דונם של כרם”, היא מספרת. “אין לנו רקע חקלאי. חיכינו ארבע שנים מטעמי כשרות, ואז מכרנו את הענבים לאחד היקבים הגדולים שייצר סדרה מאוד מוצלחת. בגלל פוליטיקה החליטו שהם לא קונים יותר. הם נתקלו בקושי לשווק בקבוק ששם היישוב הופיע על התווית שלו. נוצרה בעיה. היינו זוג צעיר שכל כספו מושקע בקרקע. החלטנו שאנחנו הולכים לקורס ייננים”. מאז הם הספיקו לפתוח בית בד וכוורות ולהפוך למותג מוכר בתחום החקלאי.
“גם עכשיו, לצערי, אנחנו רואים שתחום היין נגוע בפוליטיקה כשאין שום קשר. אני מארחת הרבה אנשים עם דעות שמאלניות, ובסופו של דבר הם מסכימים על איכות היין ואני מקווה שיוכלו לעשות את ההפרדה. יש לי חבר ממסעדת יוקרה תל אביבית שהוא שמאלני. הוא אמר לי: ‘כל עוד המדינה שלחה אתכם, אתם צריכים לעשות את המוטל עליכם’. אני לא פה רק בגלל הנוף היפה. לא קל לגור כאן. אנשים גרים כאן כי זאת מולדתנו. אני לא צריכה הוכחות, אבל לאחרונה הופיע בחדשות שמצאו כאן חותם בן 3,000 שנה מבית המקדש הראשון. היינו פה מאז ומעולם”.
“חרם הוא אלימות, ואני נגד כל סממן של אלימות. זה משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו. אני מאמינה שהחרם לא קשור לעובדה שאנחנו גרים באזור, אלא להיותנו יהודים. ענף מודרני של האנטישמיות. פעם היו מסמנים יהודים בטלאי צהוב, היום זה הבסיס”.
פעמיים בשנה בן־סעדון יוצאת לארצות הברית כדי לשווק את היין, שכבר זכה במדליות ובתארים רבים, ומתברר שקהל היעד שלו לא מורכב רק מדתיים ויהודים. “אנשים ששותים יין טוב כבר לא יכולים לשתות ארבעה ב־100 שקלים", היא אומרת. "גם אני אנינת טעם, ולא רק ביין. צריך להיות פיינשמקר כדי לייצר יין”.
“היה אצלי לפני כמה ימים חרדי והשאיר 6,000 שקל על היינות הכי טובים”, מספר עמיחי לוריא, היינן של יקב שילה ביישוב שילה בדרום השומרון. “הייתי בחנות בניו יורק לערב טעימות. בעשר וחצי התחילו להגיע חרדים עם עגלות של סופר והעמיסו יינות. כל אחד עבר בקופה, זה 5,000 דולר, ההוא 10,000 דולר. באחת בלילה לא יכולת לזוז. בכסף שנכנס שם הייתי יכול לחיות עד סוף חיי”.
עד לפני עשר שנים לוריא, 49, היה קבלן שיפוצים, שלשם התחביב בנה גומחה ליד הבית במעלה לבונה והכין בו כמה אלפי בקבוקים בשנה. יום אחד פגש את מאיר שומר, איש עסקים יהודי המתגורר במקסיקו, שביקש להקים יקב בישראל. שומר טעם את היין והציע ללוריא, שבדיוק החלים מפציעה, להפוך את ההובי למקצוע. כך הם יצאו לדרך. “הרעיון המרכזי היה להשקיע את מה שאפשר, בלי חשבון, כדי לעשות את היין הכי איכותי”, מסביר לוריא איך הכל התחיל. “החל מקניית הענבים הכי טובים ועד הציוד הכי יקר. יש פה ציוד שעשוי לפי שיגעונות שלי, קאסטם־מייד ממפעל באיטליה. לא האמנתי שיקב בסדר גודל כזה הוא עבודה לגמרי אחרת. נשאבתי. יש שעון שבת עם משאבה מיוחדת לכל מכל, שעיצבתי ותכננתי כדי שיעבוד במעט השעות שאני לא ביקב. באמצע השבוע אני פה 24 שעות ביממה. בערב החג, למשל, יצאתי מהבית ברבע לשלוש בבוקר וחזרתי כשאשתי הדליקה נרות”.
מי שמחפש את יקב שילה - יתקשה למצוא. אין שלטים או חדרי אירוח, רק מבנה אפרורי שנמצא מאחורי מנעולים כבדים ומחביא את אחד היקבים האיכותיים, שמייצר 100 אלף בקבוקים בשנה. כשמדברים עם לוריא על סימון מוצרים המגיעים מהתנחלויות, הוא אפילו לא ממצמץ. “אין לזה משמעות”, הוא מתעקש. “אני אולי יקב הבוטיק שמוכר הכי הרבה לארצות הברית וגם לקנדה, מקסיקו, אנגליה, בלגיה, שווייץ, אוסטרליה, דרום אפריקה, ולא רק ליהודים. עשינו פעם אירוע גדול של טעימות עם עיתונאים, ואיך אמר לי מישהו? ‘יין טוב דוחה שטחים’”.
“בן אדם שמייבא יין שלי לבלגיה עושה את זה בשביל כסף, ומי שרוצה לעשות כסף - אתה חושב שאכפת לו אם היקב נמצא פה או בקריית גת? אם הוא יכול לקנות ולמכור ברווח, זה מה שהוא עושה. את הלקוח מעניין שמישהו המליץ שהיין טוב ולא באיזה חור עשו אותו. אם יש לנו בעיות, הן בארץ. בחו”ל אני מוכר ליהודים וללא יהודים. אני נמצא במסעדות כשרות וגם במסעדות שיהודי לא ייכנס אליהן. בארץ קרה שבן אדם אמר: ‘לא קונה’. אל תקנה. אני לא קונה מטורקיה. הם שונאים אותנו ומחרימים, אז למה שאקנה מהם? אני פריק של תוצרת הארץ. מה שאני יכול לקנות, אני קונה, עד רמה של 50% יותר. הלוואי ויתחילו לייצר שוב מכוניות סוסיתא”.
התרעות פיקוד העורף