אני הרבה שנים כותבת, מתחילת שנות ה־90. אבל אומרים שהפרה המשוגעת השתגעה, כי היא אכלה עצמות של עצמה. ואני בפירוש רציתי לחצות את הקווים”. כך מספרת הילה אלפרט (51) אושיית האוכל והשחקנית, שעזבה זה לא כבר את עיתון "ישראל היום", שבו כתבה מאז היווסדו, ויצאה לדרך חדשה בתחום טיולי האוכל.



אלפרט, ילידת קיבוץ מעלה החמישה, החלה את דרכה המקצועית בלימודי אפקטים מיוחדים בקולנוע ברומא, איטליה, וב־1993 השתלבה בעולם העיתונות, כשהחלה לכתוב בעיתון "חדשות". בין היתר כתבה אלפרט - אשר התמקדה בתחום האוכל, המסעדנות והבישול - ב"עולם הספורט", ובטיים אאוט תל אביב.



היא לא פסחה גם על עולם הטלוויזיה, ולאורך השנים הגישה תוכניות ופינות רבות, בהן "טעמים" בטלוויזיה החינוכית, פינת אוכל ב”קפה טלעד”, "נשים קטנות" בערוץ 2 ו"שום פלפל ושמן זית" בערוץ הראשון. כשחקנית הופיעה אלפרט בין השאר בסרט הטלוויזיה "אבא שחור לבן" לצד דן תורן, בסדרת הטלוויזיה “חדר מלחמה”, שיצר יאיר לפיד, ובעונה השלישית של הטלנובלה "האלופה".



נוסף לכל אלה, אלפרט מייעצת לחברות מזון בנושא פיתוח וניתוח מגמות, מנחה פסטיבלי אוכל ומרצה בנושא, וב־2012 ראה אור ספרה הראשון "יש מקום בעיר התחתית: יומן אוכל חיפאי”. “בשלב ההוא זה היה בעליל בלתי אפשרי לחזות את הכוח שהעיתון יקבל לימים”, משחזרת אלפרט את צעדיה הראשונים בחינמון של המדינה. “חשוב לי מאוד לציין שהעורך עמוס רגב הוא מענטש אמיתי. הוא ידע לדאוג לכל העובדים ולאחרון הצלמים, הכי טוב שאפשר”.



אז למה עזבת?


“זה התחיל מכך שהגיעו שמועות שהעורך הולך, התחילה פרשת נוני מוזס, והכל ביחד. הייתה שבת, ואחרי ששטפתי כלים החלטתי לעזוב. כתבתי מכתב התפטרות ושלחתי אותו. זה לא היה בשיטת הקוף שעובר מענף לענף אחר, כי לא היה לי ענף אחר. אני מאמינה שלחץ מייצר יצירה. חשוב לי לציין שהעבודה לאורך השנים ב'ישראל היום' הייתה מהלך שאני שלמה איתו לחלוטין. אולי לא שלמה איתו כלכלית, כי המחשבה שהעיתון הזה מסדר כלכלית היא לא מדויקת. זה לא היה כלוב של זהב כמו שכולם חושבים כי אני הפסדתי שם כסף. ברגע שאת נמצאת שם, את בפירוש מפסידה קמפיינים מסוימים ומפסידה עבודה. אבל הסיפוק האמיתי שלי היה מכך שאם יש לי מה להשמיע, ישמעו אותו אנשים שהם לא בסביבה הטבעית שלי. האנשים סביבי לא קראו 'ישראל היום'. ואם כבר קראו, הם אמרו לי שהם קוראים 'ישראל היום' בשבילי". 



אלפרט בהדרכת אוכל ביקב בקפריסין. צילום: איציק סימנטוב



גדג’ט עם מחיר


עכשיו היא בשלה לדבר הבא. בספטמבר הקרוב תתחיל אלפרט להדריך בליין טיולי האוכל של חברת גלובל, ותתמקד באיטליה, יוון, פולין וספרד. “אני מקפידה לקחת את האנשים למקומות שווים באמת”, היא מסבירה איך היא מבדלת את עצמה בשוק המוצף טיולי אוכל. “אני מחפשת מקומות שיש בהם ענין אמיתי, טכניקה ישנה, טעם שלא תמצאי, התנסות אישית, למשל, שהאנשים קונים בשוק”.



מה היתרון שלך כמדריכת טיולים לחו”ל?


“השפה האיטלקית שלי היא היתרון למפגשים עם אנשים. אני מאוד אוהבת אנשים. אני יוצאת כמדריכת אוכל וגם קצת כוועדת חברה. אבל אצלי, ווט יו סי איז ווט יו גט. יש בי רעד וחתירה בלתי מתגמלת להגיע לנקודה שבה עשיתי את המקסימום שאני יכולה או שזה מספיק טוב. אני יודעת שאם אני בוכה גם אחרים יבכו. כמו שבסיפור ‘כמו מים לשוקולדה’ הגיבורה בכתה לתוך התבשיל, ונגזר על האוכל שעשתה שהוא יתקלקל. אני אוהבת לראות את המקומות שאני לוקחת אליהם אנשים, משתנים בכל עונה ועונה. הלוואי שאנשים יבואו איתי ארבע עונות לאותו המקום. לראות אותו אחר בכל פעם. אני מקפידה לקחת את האנשים לראות את המגדלים של חומרי הגלם, את היצרנים. כמובן למסעדות, שיעורים, שווקים, תוך כדי הטיול אני מספרת הרבה סיפורי אוכל שכתבתי. חשוב לי מאוד ההסבר היסטורי. לצערי, האוכל בימינו הפך לסמל סטטוס, למעין גדג’ט עם מחיר”.



את מתרגשת מהעסק החדש שלך?


“גלובל שורדים אותי יפה. ללמוד אותי זה כמו ללמוד שפה חדשה. כי כל ההוויה צריכה להיות אחרת”.



מי הלקוחות שלך? עשירים? חובבי גורמה?


“כל מי שאוכל מענין אותו, משמח אותו ומסקרן אותו”.



איזה לוקיישן הפתיע אותך?


“סלוניקי וצפון יוון הפתיעו אותי ברמות. גם פולין הפתיעה אותי, וחשוב לי להפריך את המוניטין לגביה". לפולין ערכה אלפרט בעבר מספר מסעות קולינריים, וגילתה במדינה המזרח־אירופית מטבח מגוון ומתחדש.



הילדים בבית פרגנו?


"הם שניהם מאוד אהבו את המהלך. הבן שלי שואל אותי עד היום למה אני לא 'טחונה'".



איזו מין אמא את באמת?


"אמא שחיה חיים מלאים, אמא שלא עושה הצגות, פעם שמחה ופעם עצובה".



הילה אלפרט. צילום: אריאל בשור



כוחה של קליפת לימון



בימים אלה סיימה אלפרט את מדריך המסעדות של טיולי 2017 של “למטייל”. המדריך הוא בנק של מסעדות, לאו דווקא הכי טובות ומומלצות, שסמוכות למסלולי הטיולים. נוסף על כך, היא משמשת כפרשנית של חדשות האוכל של שידורי קשת, ובקרוב תתחיל צילומים לתוכנית חדשה בערוץ 10.



את סיפורי האוכל של אלפרט באים לשמוע מכל רחבי הארץ באירועים שהיא משתתפת בהם, ואותם היא גם תשלב במהלך הטיולים בחו"ל, שבהם היא פוצחת ממש בקרוב. הנה אחד מהם לדוגמה: "לכל הנשים בצד המרוקאי של המשפחה שלי יש כפות ידיים קטנות. ידיים חזקות וחכמות אבל נראות כמו של ילדות קטנות. גם לאלמה שלי. (בתה של הילה – א"ז') הן דומות כל כך, אלמה וסבתא סולטנה. בסלון על הפסנתר עומדת תמונה מיום החתונה שלה עם סבא. ילדה יפהפייה, שעומדת מבוישת ליד בחור, שהלחיים השקועות שלו מכורבלות בשמיכת זיפים, כאילו אלה יצליחו להסתיר את הבהלה, ילבישו עליו פאסון של בגרות וניסיון. 12 בנות ובנים עתידים להיוולד לילדים שבתמונה, וסבתא, בידיים קטנות וחזקות, בישלה לכולם. טבחית גדולה היא הייתה, שלימדה את כולנו כוחה של קליפת לימון".



על יוון, האהובה עליה במיוחד, ושאליה היא לוקחת את המטיילים בטיולי האוכל החדשים שלה, היא מספרת: "סלוניקי היא בית משוגעים של מתוקים. קונדיטוריות בלי סוף, שזוכרות היטב את כל מה שלמדו מהכובש הטורקי ומוסיפות עוד טיפה סוכר וקצת דבש, כדי להמתיק עצבותה של עיר.


בטבורה של מה שפעם הייתה השכונה היהודית נמצאת הקונדיטוריה של Hatziss, שהוקמה ב־1908 ומתמחה בקינוחים על בסיס חלב בופלו, למשל, כנאפה עם מוצרלה”.



מן הסתם, היא מיטיבה להכיר את העם היושב בציון, וגם עליו היא מתפייטת: "הישראלים לא אוהבים ענבים עם חרצן. ככה הסבירו לי כורמים מול נוף, כשלימדו אותי להכניס למקפיא ענבים בשלמותם. להפוך אותם לתכשיטי סורבה. זה לא חדש. עם הכיבוש המוסלמי, ייצור היין הותר למטרות שימוש פולחני ליהודים ונוצרים בלבד, ויומני מסעות מלאו תיאורים של ענבי מאכל. כבר אז נכתב ש'ענב טוב, שהוא מין טוב מן הגפנים שלא ימצא בהם חרצן'. מי שכותב ככה לא ידע את נפלאות המוסקט".