חם בברצלונה, לוהט בתל אביב, וב"סרווסריה", הבר הספרדי ברחוב בן יהודה, נעים. האווירה רעשנית במידה, אבל רגועה, נעימה, כיפית למדי. זוגות־זוגות יושבים סביב שולחנות קטנטנים, בפנים ובחוץ, ומלצריות חכמות (התרשמנו מעושר השפה שבה הציגו את המנות) עוברות ביניהם ומחלקות שוטים של ג'ין וסנגרייה על חשבון בעל הבית.
התפריט מתחלף מדי יום, כך שכל המלצה שתיכתב כאן תקפה בעירבון מוגבל, אבל הקונספט אחיד: המנות טאפאסיות קלאסיות עם טוויסטים מעניינים, והחלוקה המסורתית נשמרת גם כאן - צומח, ים, יבשה ומתוק. כרגיל בטאפאסיות התל־אביביות, המחירים מופרזים גם כאן - רוב המנות נמכרות במחירי 40־70 שקלים למנה, כאשר התוצאה היא מנה קטנה או בינונית, כזו שלעולם לא תשביע אתכם. בהיעדר שובע, נותר לשפוט רק את הטעם.
סלט הסלק (46 שקל) מגיע צבעוני ומוקפד, בעל מעט מדי פלחי סלקים ויותר מדי ארוגולה. למרות מחירה הלגמרי גבוה, מה שמציל את המנה הם אגוזי המלך הפזורים בנדיבות, והטוויסט - קרם שמנת וגבינה כחולה - ממכר ומשדרג. לעומתו, סלט האנדיב סטנדרטי למדי, עם חסות, ארוגולה, בצל, ויניגרט פירות ומעט מדי גבינת בושה. התנחמנו במחירו הסביר - 28 שקלים.
מקטגוריית "ים" טעמנו את המנה קריסטל ודובדבנים (72 שקל) - חמישה שרימפסים בעלי מחושים חיכו בצלחת, ולידם דובדבנים מוחמצים. אבל למרות הכוונה והיצירתיות, השרימפסים נותרו שרימפסים, הדובדבנים נותרו בחמיצותם, אולם שניהם לא ממש התחברו אלה לאלה.
אייל שני לבטח היה מסוקרן ממנת העגבנייה הממולאת (68 שקל). השף שלוחש לאוזנן של עגבניות, היה, סביר להניח, מבקש לטעום מההבטחה המגרה הכתובה בתפריט: מילוי פריקי, שקדי טלה, לבבות ברווז וכבדי ברווז. אך אנחנו מצטערים לבשר שמותו של הברווז היה לשווא. המנה אנמית, המילוי דל ולא מתובלן והעגבנייה קרה מדי, כך שהמנה פשוט מיותרת, בוודאי ביחס למחירה.
וכאילו על מנת לאשש את חששנו, הגיעו ההמבורגסה - זוג מיני־המבורגרים (48 שקל לזוג), עם רוטב שבתפריט הובטח כייחודי. שעמום כזה, לא נעים לומר, לא זכור לנו שנים – הבשר עשוי מדי, הרוטב המובטח נעלם, והשורה התחתונה היא שיא הבינוניות. מילא, לו היו מביאים קטשופ כדי שלפחות אפשר יהיה להרטיב את היובש הזה. אבל לא.
על הקינוח ויתרנו. המלצריות, הבאמת מקצועיות ובאמת אכפתיות, עוד ניסו להתעקש, אבל חששותינו להתאכזב שוב גברו. יצאנו בפרצוף מורכן והלכנו לאכול גלידה.
התרעות פיקוד העורף