גרושה בלי בושה: עוד אשב על המרפסת ואספור גברים נודדים

"את כל כך מיוחדת, את יודעת את זה?" שאל אותי אותו גבר שעף עליי שבוע שלם. הסטתי את שערי הגולש ברוורס אחורה, בנונשלנטיות של בר רפאלי סטייל, חשקתי שפתיי, צמצמתי עיניי ושאלתי את השאלה הרטורית והאינטליגנטית למדיי: "באמת?", שאלתי בתמימותי.  "כן, לירון". ופניו הרצינו. "ואני מרגיש שזה גדול עליי מה שקורה כאן". פתאום שיערי התבלגן בקרבי, דמעות נקוו בעיניי, אספתי את כל הביטחון העצמי שהתנפץ לרסיסים בפינות החדר השונות ואמרתי כדרכי המגניבה בקודש: "אחלה".

מה יש לכם, אותם גברים-ילדים, שאתם כל כך נלחצים ברגע שהצד שכנגד מחזיר לכם קצת חיבה (או במקרה הנוכחי המון חיבה), שגורם לכם לנוס על נפשכם? הרי שנייה קודם לכן תכננתם את החודש הקרוב בצוותא, כולל נסיעה לפיליפינים וחזרה. דיברתם על מגורים משותפים, כאילו זו פעולת בוקר שגרתית, כמו הגרבוץ שבנוהל. מה קורה לי שחיפוש האהבה הפך למעין מטלה נוספת, כמו חיפוש עבודה באתר דרושים?

לקראת השנה החדשה, בעוד זוגות חברים נכנסים לי לתיבת נוח במעטה הרומנטיקה, אנשים ממשיכים להתחתן, כאילו הסטטיסטיקה של גירושין היא בגדר כתבה איזוטרית בעיתון ואני יוצאת ברחובות תל אביב בריקודי הורה של רווקות, מנסה להבין מה פספסתי בחומר הלימודים של "הכניסיני תחת כנפך".

לא הבנתי אם העובדה שיש לי ילד מלחיצה אתכם או משדרגת אותי. האם זה שאני נטולת עכבות ואומרת הכול, it is what it is, מדליקה אתכם או מכבה אתכם.