אינדירה: יש לנו טראומה קולינרית מהשהות בת החודש במומבאי. התקופה נחלקת לשניים: בשבועיים הראשונים העזנו וטעמנו מהמטבח ההודי האותנטי, ממסעדות הפועלים ומאוכל הרחוב, ושילמנו על כך בזיעת אפינו ובקלקול קיבתנו. בשבועיים האחרונים העדפנו לבלות בסניפי מקדונלד’ס ודאנקן דונאטס בקניון המקומי, זה שהיה קרוב יותר לציוויליזציה.

אי אפשר לומר שלא חששנו לבלות ערב ב”אינדירה”, המסעדה ההודית התל־אביבית הוותיקה, שממנה הדרנו רגליים בשל ניסיונות העבר – ושלא בצדק: מוזיקת הודית רגועה, שולחנות עץ מעוטרים, גופי תאורה אותנטיים ותחושה של אולי לא מסעדה יוקרתית - אבל לפחות מהוגנת.

החששות התמוססו כשטעמנו סמוסה בשר (33 שקלים) - בצק דמוי פירמידה עשוי ביד, ממולא בשר, אפונה ועשבי תיבול. הכיצד מוגש בשר בקר במסעדה הודית המקדשת את פרותיה? שאלנו את המלצר. “אנחנו מכינים לסועדים בקר, אבל לא טועמים מזה”, הוא עונה. בדת היהודית זה לא היה עובר, אמרנו לו באנגלית, אבל זה לא הצחיק אותו. מה שמפתיע לא פחות, הוא העובדה שאף שהשף לא טעם את יצירותיו, הבשר היה עשוי מצוין, מתובל היטב ופשוט טעים, רק חבל שהמילוי הגיע פושר.



גם המנה לוהגט ביריאני (95 שקלים), שאף בה בשר, הפתיעה אותנו. מתברר שזהו בשר טלה – המותר למאכל בקרב ההודים - ואורז בסמטי, המבושלת במשך 12 שעות בתנור גחלים עם פירות יבשים, שקדים, צנוברים, אגוזי קשיו וקינמון. רק מחירה הפתיע אותנו - 95 שקלים לקערית. אומנם קערית גדושה, אבל עדיין קערית קטנה. בהודו, במחיר הזה, אפשר לקנות צריף.

גם מנת צ’יקן גואה יקרה - 85 שקלים תמורת צלוחית קטנה למדי. למעשה, זהו מחיר מופקע על גבול השערורייתי. התנחמנו בעוף בקרם קוקוס מתקתק, מנה
כיפית ומענגת, לחובבי מנות יצריות בעלות תעוזה ומתיקות. קינחנו בגלידה ההודית הלאומית - פיסטוק, הל והפתעה - כורכום (39 שקלים). כגודל הציפייה, כך גודל השמחה: החוויה הייתה נועזת, שונה וטעימה. אפשר בהחלט לומר ש”אינדירה” היא מסעדה מפתיעה: הן בטעמיה והן בתמחוריה. אנחנו נחזור, לפחות בשביל הגלידה. 
שאול המלך 4 (מתחם לונדון מיניסטור), תל אביב, 03-6954437. 3.5/5

The Bun

מי ייתן והנשיא ריבלין יבין שעמדותיו בעד או נגד לא ממש מעניינות איש, ויתחיל לבצע פעולות אמיתיות למען עם ישראל. למשל: יכריז על 2018 כעל שנת הבאן - שבה יעודד את היושבים בציון להפסיק לבלוס שווארמה ולהתחיל לאכול לחמניות אווריריות. לפני כחמש שנים ביקרנו לראשונה ב־The Bun, המזנון האסייתי שליד שוק הכרמל, וטעמנו לראשונה באן מייד־אין ארץ ישראל. כל כך מענג הוא היה, שבכל המסעדות האסייתיות שביקרנו מאז ניסינו לשחזר את הטעם הראשוני, אך לשווא. מסעדות רבות מכינות באן, אבל כמו בסופ נאצי של סיינפלד, כנראה יש מקום אחד שהוא המאסטר, וכל השאר הם סוג של חיקוי.


חזרנו למקום הקטן של האחים שי ואייל קיצ’ס, שהביאו לארץ את בשורת הראמנים והלחמניות המאודות, ואנחנו שמחים לבשר שהזיכרון שלנו, בניגוד למצופה, מדויק: לחמניות באן עם בשר מפורק (46 שקלים לזוג) הן הדבר הכי מענג שתטעמו במרכז תל אביב: בשר צלעות בקר בבישול ארוך, עם מלפפון חמוץ ורוטב מיסו ברביקיו, בתוך לחמנייה מאודה במקום. כמו ערמונים הנאכלים ישר מהאש, גם הבאן הזה רך, אוורירי, חמים ומנחם. חבל רק שאי אפשר לחלק את זוג הבאן בשני טעמים שונים – רצינו מאוד לטעום גם את זה עם הדג ואת מקבילו עם הטופו.

חיבבנו למדי גם את הראמן (59 שקלים) – ציר עוף סמיך עם פרגית צלויה (שלנו הגיעה צלויה מדי), אטריות דקות, ביצה רכה, אצת נורי ובצל ירוק. את העבודה על המנה הצלחנו לראות מבעד לזכוכית במטבח השקוף, ועקבנו אחרי עיני השף שמקפיד לבנות את המנה כאילו אייל שני מביט בו בעיניים מכשילות. השירות קצת היפסטרי מדי לטעמנו - קר ומתנשא - אבל כל זה נבלע בחום התנור, הראמן והאווירה הלוהטת. שווה לסבול קצת למען הבאן. 

כמו ערמונים הנאכלים ישר מהאש. באן עם בשר מפורק, צילום: אנטולי מיכאלו

הלל הזקן 18, תל אביב, 03-6044725. 4/5