"היום שבו קיבלתי את שמי הוא יום נישואיי לווינוד בעלי, בשנת 1975 בהודו. הייתי בת 16 והכרנו בשידוך. 42 שנים אני עדיין נשואה לאותו איש אהוב, ואנחנו החברים הכי טובים. אנחנו תמיד חושבים שמה שעשינו בחיים שלנו הוא מה שחשוב, אבל לפעמים מה שקורה לנו הוא באמת מה שחשוב. התחלתי חיים חדשים לגמרי. את משאירה את הילדות שלך מאחור וממשיכה עם בן אדם לנקודה הראשונה בחיי הבוגרים”.
“יש לי שני ילדים, בת ובן, אבל כשנולדה לי הבת הראשונה שוב השתנו חיי. ב־1978 נולדה בתי סרינה, שגרה היום בסינגפור. אחרי הילד הראשון מגיעים עוד ילדים ומביאים הרבה אהבה, אבל זה כבר רגיל ולא כל כך משמעותי עבורך כמו הפעם הראשונה שבה את הופכת להיות אמא. אמא שלי, שאיננה כבר 18 שנים, אמרה לי תמיד שברגע שיש לך ילדים משל עצמך, את תתחילי להביט על ההורים שלך אחרת, והיא צדקה. את פתאום לא חושבת על עצמך קודם, את רוצה לתת הכל לילדים, את מתהלכת בעולם בסטייט אוף מיינד אחר”.
“בעלי היה רב־חובל וחיינו תקופה של תשע שנים רק בים. מבחינתי זו הסתגלות חדשה, כי הייתי ילדה מאוד מפונקת כשהייתי קטנה, כשאבא היה קצין גבוה בצבא הודו וכל מה שרציתי ההורים נתנו. אני זוכרת שאהבתי לעשות שופינג, ותמיד כשרציתי ללכת לקנות דברים תמיד אמרו לי שהמקום הבא יותר זול. ואז התחתנתי והגענו לים, האמת היא ששם החלה נקודת המפנה. לא ידעתי שאני רוצה להתעסק בבישול, זה קרה רק כי הייתי לבד על האונייה והחברים היחידים שהיו לי הם השפים. התקרבתי אליהם וזה היה מקום חם שבו קיבלו אותי, וכך למדתי ומשם התחיל כל הסיפור שלי. זה היה 'קורדון בלו' שלי".
“בשנת 1985 בחודש נובמבר נפתחה המסעדה 'טנדורי' בכיכר דיזנגוף בתל אביב, והיא שם עד היום. הכל קרה בזכות אדם גדול בשם אברהם אירני, שראה אותנו ואמר ‘אני רואה שאתם הולכים לעשות דבר מאוד גדול בארץ ואני גאה לתת לכם את המקום בכיכר’. והנה, עוד מעט הכיכר הוותיקה חוזרת למה שהיא הייתה פעם, ומבחינתי זו סגירת מעגל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחנו להביא לכאן גם משהו מהטעימה התרבותית ההודית. אישרו לנו להביא בשרים מהודו, ברמנים ומלצרים. השירות היה מוקפד מרמת להדליק סיגריה ללקוח ועד למלא לו את כוס המים כשהיא מתרוקנת, מבלי שהוא מבקש. היו גם מתנות לילדים שסיימו את האוכל – וזה משהו שנשאר עד היום. אני גאה ומתרגשת לומר שיש דור שלם שגדל על העוף טיקה שלי. אני זוכרת שהיו משפחות קבועות שמגיעות והייתי מיד לוחשת למלצר: תן להם את העוף טיקה על חשבון הבית”.
“כל מה שרציתי היה להביא את הודו האמיתית לארץ. זו הייתה תרבות שאנשים בזמנו לא הכירו כאן, והיום, אגב, הם יכולים ללמד כבר אותי. אבל אז, הקפדתי במיוחד על הבגדים ועל סימני ההיכר, כי הייתי גאה בתרבות שלי ורציתי שכולם כאן יכירו. בשנת 1991 נפלה החלטה לפתוח בירושלים מסעדה הודית כשרה, הראשונה בעולם. אני לא אשכח את גודל ההפתעה שהייתה לא רק לי, אלא גם ל-350 עיתונים יהודים ברחבי העולם שלא האמינו שיכולה להיות בכלל מסעדה הודית כשרה. אני זוכרת שהייתי עם גיסתי באוסטרליה והגיעה קבוצה של יהודים, עצרה אותי ואמרה לי ‘את הגברת שפתחה את ההודית הכשרה הראשונה בארץ'?. זו הייתה היסטוריה שאפילו הרבנות לא ידעה שבכלל אפשר. זה היה משהו אחר לגמרי. בפתיחה, שארגן זובין מהטה, הגיעו 1,000 איש, והיה גם ראש הממשלה דאז רבין ז”ל”.
“מתברר שהסכמי אוסלו החלו ב'טנדורי' תל אביב, ואנחנו בכלל לא ידענו על זה. בפעם הראשונה שבה הנורווגים, הפלסטינים והישראלים נפגשו, זה קרה ב'טנדורי' לפני שהם יצאו לאוסלו. מתברר שהם נפגשו שם כמה פעמים בצהריים, ויוסי ביילין אף כתב בספרו על כך ושהבחירה הייתה מכיוון שהוא ידע שההודים לא שמים לב על מה מדברים. אני זוכרת שיום אחד עמדתי במסעדה וראיתי בחוץ 20 עיתונאים מכל העולם, וחשבתי לעצמי ‘מה כבר עשיתי?’, ואז אמרו לי: ‘את לא יודעת שבאירופה כתבו בכל העיתונים ששיחות השלום התחילו על קארי?’. עוד נקודה מרגשת היא שהשנה עלה בניו יורק מחזה בשם ‘אוסלו’, ו'טנדורי' מוזכרת שם. בשבילי זה כבוד ענקי והייתי בשוק מוחלט כשגיליתי את זה. זה לא משהו שקורה לכל אחד”.
“ביוני האחרון, ראש ממשלת הודו היה בארץ, ועמו פמליה של עיתונאים מהודו. אני הוזמנתי על ידי ביבי ושרה כדי לבשל עבור שני ראשי הממשלה אצלם בבית. ואז ראש הממשלה נתניהו מספר שלפני 25 שנים, הדייט הראשון שלו עם שרה היה אצלי במסעדה בתל אביב, וזה היה מאוד מוצלח. העיתונאים ההודים אהבו את הסיפור, ובסיקור בכל העיתונים במדינה ובעשרה ערוצי טלוויזיה הודיים, הם ציינו את עניין הדייט וגם את הסכמי אוסלו. רצו ראיונות ממני והרגשתי כמו כוכבת. הבת שלי מסינגפור ראתה את הסיקור המסיבי ושאלה איך אין לי תמונות מאותה תקופה. אבל החיים הפרטיים של האנשים שאוכלים אצלי נותרים פרטיים. מעולם לא ביקשתי תמונה מאיש אם לא היה מדובר באירוע רשמי”.
“נסעתי עם ראש הממשלה אריק שרון ב־2003 להודו. הייתי אורחת במסע, ואני זוכרת שכשהגענו לשם כולם רצו לדעת מי זאת ההודית עם הנקודה. אני תמיד אומרת שהנקודה והבגדים ההודים הם הכוח שלי, זה החיבור וזו התרבות שאני רוצה לשמר. עמדתי לצדו נרגשת, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם אמי הייתה חיה היא הייתה כל כך גאה. החלום שלה תמיד היה שאחד הילדים שלה יהיה כאן, בארץ ישראל, אבל היא לא חלמה שאותו ילד גם יגיע עם ראש ממשלת ישראל להודו”.
התרעות פיקוד העורף