"עדיין אין דבר כזה אוכל ישראלי", אומר איש הקולינריה גיל חובב, מחבר ומו"ל של ספרי בישול. "אולי בשנת ה־700 נוכל להגדיר סוף־סוף מהו אוכל ישראלי, אבל אין זה אומר שלא עברנו כברת דרך ארוכה ואין לנו במה להתגאות. יש בהחלט". עולם הקולינריה הישראלי ידע תהפוכות רבות במהלך 70 השנים שחלפו מאז קום המדינה. מאז מתכוני הרפרפת במים של שנות הצנע, מסעדות הפועלים, מסעדות השק"ם, ממרח האנשובי של "גלר", "לוף" ומאכלי הרחוב המוכרים - הפכה מדינת ישראל למעצמה קולינרית, כזו שאנשים מגיעים אליה, בין היתר, בגלל האוכל הטוב. אז איך הכל התחיל, וכיצד הגענו עד הלום?
"עיצוב הספר 'מהמטבח באהבה' השפיע על כל ספרי הבישול שיצאו אחריו", אומרת סירקיס. "הצלחת הספרים 'מהמטבח באהבה' ו'ילדים מבשלים' עודדה מו"לים להוציא ספרי בישול והעידה על העניין הרב בתחום, שהתפשט גם אל העיתונות הכתובה ואל הטלוויזיה".
"אל גאוצ'ו", המסעדה הארגנטינאית הראשונה בישראל, נפתחה ב־1982 והפכה את המדינה הקטנה למעצמת פסטה ולמיני־איטליה. במקביל, אנשים החלו להכין בבית "פיצה מקפיצה" בטוסטר ולחפש סניף של "פיצה רימיני". השווארמה והמעורב הירושלמי הפכו ללוהטים בגזרת מאכלי הרחוב והחלו להאפיל על הפלאפל.
בשנות האלפיים התפתח תחום הטייק־אוויי, שעד אז נסוב בעיקר סביב פיצה וג'אנק פוד, למחוזות אחרים, ואלה החלו מתורגמים ליותר ויותר ספרים על מסעות קולינריים בעולם. "אני בן 60, והדור שלנו היה דור השפע הראשון", מסביר גולדשמידט, "משמע הדור שבו האוכל הפך להיות זול וזמין, והחלק שלו במשכורת הלך וירד. אז נולדו כל המסעדות של המזון המהיר, שאפשרו לסתום את החור של הרעב בשנות ה־90. בכל פינת רחוב בחו"ל צץ סניף של מקדונלד'ס או פיצה האט. בארץ זה חדר בהדרגה, אבל השתלט. נוצר מצב של אוכל זמין וזול, והתוצאה הייתה השמנה. נוצר דור שמנשנש, לא מבשל כמעט בכלל, לא אוכל ארוחות מסודרות. זה דור שהפסיק לאכול בשביל לחיות וחי בשביל לאכול. נולדה תפיסה אחרת של הקולינריה בחיים שלנו. אם פעם הקולינריה הייתה נכס שהיה שייך לאצולה בלבד, היום הנהנתנות הזאת קיימת בכל מקום".
ועוד נקודה חשובה לציון: בניגוד לפעם, בשנים האחרונות רואים עוד ועוד גברים בקולינריה הישראלית, שחובשים את כובע השף, עומדים במטבח ומכינים סירים על סירים. ועל זה נאמר: מהפך!
התרעות פיקוד העורף