לא מזמן נערך במכללה האקדמית נתניה כנס בנושא עבודת יתר. לי, האמא של עבודת היתר, ניתן הכבוד להנחות פאנל בנושא. "כמה מכם", שאלתי את משתתפי הפאנל, כולם בעלי תפקידי מפתח, "עומדים בסטנדרטים של עבודת יתר?" שלושה מתוך ארבעה הצביעו, כולל המנחה, שהגיעה חולה עד מתה.
במדד ה־OECD ישראל מדורגת חמישית מהסוף בעניין זה ומכאן, הדרך לשחיקה קצרה מאוד. מהי שחיקה על פי מומחי התחום? "תחושת תשישות נפשית, גופנית ושכלית הנגרמת מחמת עומס נפשי מתמיד ומתמשך, הבא לידי ביטוי בעייפות כרונית, רגישות למחלות, תחושות של כישלון, דיכאון, חוסר אונים וחוסר תקווה".
ועוד משהו: אני אוהבת את העבודה שלי הרבה יותר מאז שאני לא עובדת בשבת, ויש מצב שאני אפילו מחבבת את עצמי יותר. הרבה דברים יפים היהדות הביאה לעולם, ויש כמה דברים טעוני תיקון. דבר אחד אי אפשר לקחת מאיתנו: את העובדה שהיהדות הנחילה ליתר האומות את יום המנוחה שאימצו אותו לחיקן באושר גדול. אנחנו מדברים במילים גבוהות ועל מחקרים בנושא "איזון עבודה ומשפחה", אבל כשמדברים על יום מנוחה, יש מי שבוחרים לבעוט בשבת ומתעקשים לתפוס אותה ככפייה דתית. זה עצוב אם לא בשבילנו, בשביל הילדים שלנו, שלא יגדלו להיות עוד נתון מבאס של ה־OECD, אחרי שההורים שלהם לימדו אותם מהי עבדות מודרנית.
התרעות פיקוד העורף