בשתי המפלגות הגדולות יש שתי נשים דומיננטיות שלא ניתן להתעלם מהן, על אף שהן לא מחזיקות, נכון לעכשיו, בתפקיד משמעותי. שתיהן קולניות, שתיהן מואשמות בפופוליזם, שתיהן מעוררות סלידה בקרב קהלים מסוימים, אבל מסיבות לגמרי אחרות. נדמה שכמעט בכל דבר הן הפוכות, פרט לאחד: שתיהן מעוררות יותר התייחסות לאישיותן מאשר לתוכן העשייה שלהן.
מבחינת פוטנציאל, אין הרבה התלבטות למי מהן יש יותר כישורים ובכל זאת, הקריירה של רגב בעליה והיא בשיאה, ואילו שיאה של יחימוביץ׳ מאחוריה. למה זה קורה? מה בקווי האישיות של רגב עובד לטובתה בזירה הפוליטית, ומה בקווי האישיות של יחימוביץ׳ עובד כנגדה?
למירי רגב יש סממנים של אישיות היסטריונית. היא מאוד רגשית ופועלת ישר מהבטן. היא מלכת הדרמה, זקוקה לתשומת לב בכל מחיר, ונראה שלא משנה לה באיזה טריק ושטיק להשתמש, העיקר לקבל במה וכותרת. הנפות ידיים, צעקות, צ'פחות, חיבוקים, נפנופי דגלים - עבורה, כל אלה הם כלים לגיטימיים.
אריאנה מלמד כתבה בזמנו על ספרה של יחימוביץ׳, אשת איש: ״אם קורה שהמספרת זכתה בחייה לחסד, היא תבעט בו, ואם החיים מענישים אותה, היא תתלונן״. גם זה תיאור של דפוס התנהגות גבולי - אדם שטוב לו כשרע לו, ושרע לו כשטוב לו. יש בדפוס הזה משהו טראגי, כי הוא מאפיין אנשים שבעצם לא מסוגלים לחוש טוב בשום מצב.
רבים יגידו שרגב לא רק ממצה את יכולותיה אלא הגיעה הרבה יותר רחוק ממה שניתן היה לצפות ממנה. זה כנראה קורה כי מבנה האישיות שלה לא מהווה מכשול, אלא מקפצה. התקדמות פוליטית תלויה לא מעט ביכולת להפעיל קסם אישי ולכבוש לבבות, ורגב בהחלט כבשה את מתפקדי הליכוד על אף שהיא לא נחשבת ל״מצטיינת״ בשום דבר. אבל אצל יחימוביץ׳ נראה שקיים משהו פנימי שמתנגש ביכולת, ושמבנה האישיות הוא זה שעומד בדרכה לממש את הפוטנציאל שגלום בנתונים האוביקטיבים שלה.
בשורה התחתונה, לשתיהן יש בעיה, שהיא מעין תמונת ראי האחת של השנייה. יחימוביץ׳ היא לא ״אישה של אנשים״, והאגרסיה שלה עומדת בדרכה. האם זה משהו שניתן להתגבר עליו? במידה מסוימת יתכן שכן, אבל זה קשה. רגב, לעומתה, נמצאת בשיאה בזכות היותה ״אישה של אנשים״, אבל גם לזה יש גבול טבעי. כדי להיות פוליטיקאית רצינית שמסוגלת לנהל דיונים עם דיפלומטים זרים, בכל זאת דרוש משהו אחר.
התרעות פיקוד העורף