בקיץ 94’ הגעתי לפונה, לאשרם של אושו. בגיל 30, ללא עבודה ובלי אהבה, פונה הייתה עבורי חלום, משאת נפש, המקום שבו אפשר להיפרד מהתודעה, מהגוף, וגם מכמה אלפי דולרים, כדי לחוות הארה, שלווה וניקיון פנימי.
אז מי היה אושו? מי היה באמת? עבור אלפים רבים, גם כיום, הוא עדיין המואר, הגורו, מורה הדרך, האדם החכם ששינה לעד את חייהם. עבור רבים אחרים הוא האל שהכזיב, שעבד עליהם בעיניים, שהיה מעורב בשערוריות רבות מדי ותוך כדי כך הפך למולטי מיליונר, על חשבונם. לפני 25 שנה בדיוק הוא מת והותיר מאחוריו לא מעט שאלות פתוחות. ואולי בכך סוד קסמו של הילד ההודי שהפך למורה רוחני בינלאומי: היכולת לשאול, לתהות, לא לדעת.
העולם הנסתר מן העין, עולם הנפש, עולם הסוד, עולם החושך, ריתק אותו עד כדי כך שבאחד הימים, במהלך פיתוח טכניקת החושך, נפצע ונזקק לכיסא גלגלים. לימודי הפילוסופיה היו צפויים, וכשסיים אותם הפך למרצה באוניברסיטת ג’בלפור.
בשנות ה-70, כשבאמריקה ובבריטניה הסיקסטיז מתו ופליטי הקיץ של האהבה מצאו את עצמם נאבקים באפרוריות היומיומית, הייתה פונה הקסומה עיר המקלט של צעירים שמיאנו להשלים עם הדורסנות המערבית וביקשו לעצמם משהו אחר, שונה, מענג ומלטף. והם קיבלו אותו במנות גדושות. קל היה להתמכר ליופי, למילים, לתנועה המדיטטיבית וגם למין שהופיע בקורסים ובסדנאות, שנים ספורות לפני שהאיידס יהרוג את הכל.
אבל מי הגיעו לפונה, לזרועותיו המחבקות ולחיבוקו החם של אושו, שאז עוד קרא לעצמו באגוואן? גברים ונשים שחוו ריק בחייהם, או שביקשו לטפס בסולם הרוחני, ואולי זו הייתה הבדידות ששכנה בלבם. העיתונאי המנוח והמעריץ המאוכזב אורי לוטן כתב לפני שנים על הישראלים, לא מעט ישראלים, שעשו הכל, כולל זיוף דרכונים ונישואים פיקטיביים, כדי לקבל קצת מההילה והאור שחשבו שיש שם. הם, כמובן, היו רק אחוז קטן מהמאמינים שנהרו אליו מכל רחבי העולם. מדינת אושו שגשגה ופרחה. וכך גם חשבון הבנק התופח במהירות של מי שעיצב ובנה אותה.
המרחק בין הצניעות שבדבריו לבין החמדנות שבמעשיו (הוא החזיק צי של קרוב ל-100 מכוניות פאר מדגם רולס רויס), בין החופש הרוחני שלו הטיף לבין הכלא הפיזיולוגי שבו מצאו את עצמם מאמיניו (נערות, כך נטען, עברו עיקור כדי שלא ילדו; אחרות עסקו בזנות למימון שהייתן באשרם) היה בלתי נתפס.
אושו עצמו, הגורו שהטיף למין בעל משמעות, המורה הרוחני שהיה מעל כל זה, התברר כהדוניסט לא קטן, שנהנה גם נהנה מתענוגות הבשרים והעור עם כריסטין וולף, חברתו לחיים, שכונתה “וִיוֶק".
וכנראה שלא רק איתה. יותר מדי סיפורים, שמועות ועדויות החלו לצאת לאור על ניצול מיני של נשים וגברים. היו מי שבאו לתיקון עצמי, האמינו בכוחה של האורגזמה כאפשרות לשחרור כל העכבות, אך יצאו מפונה עם אשליות מנופצות, ובסופו של דבר, היה עליהם, איכשהו, לאסוף את השברים.
בתחילת האייטיז היה חייב רג’ניש (בעבר), הוא באגוואן (בהווה), הוא אושו (בעתיד), ארבעה מיליון דולר לשלטונות המס בהודו. ואז, ב-1981, הפציע באורגון, ארה"ב, לחווה ענקית שאותה רכש בשבעה מיליון דולר.
זה היה פיאסקו ידוע מראש. בחמש השנים האמריקאיות שלו אומנם צבר אושו עשרות אלפי מאמינים, אבל זו הייתה ארה"ב הרפובליקנית, השמרנית והחשדנית של רונלד רייגן, שקועה במשבר כלכלי ופוחדת מהאיום הסובייטי. והיא הקיאה אותו מקרבה, לא לפני שכמה מאנשיו הועמדו לדין בחשד למעורבות בניסיונות רצח, בהאזנות לא חוקיות ובהונאה בסדר גודל עצום (בכל זאת, כמה אפשר לעבוד על כולם שאתה מוסד צדקה, בזמן שמאות מיליוני דולרים מציפים את חשבון הבנק שלך). הוא עצמו הועמד לדין בגין 35 עבירות. זה נגמר בסופו של דבר בקנס של 400 אלף דולר וגירוש מארצות הברית.
אלא שאושו הנרדף, המוכה, אולי אף המושפל, יצא גם מזה, ואחרי מסע מטלטל, מסויט, שעבר בין השאר בניו דלהי, קטמנדו, כרתים, איסור נחיתה בנמל התעופה הית’רו בבריטניה, מפגש קצר עם אירלנד ומפח נפש בקנדה, סב על עקבותיו, חזר להודו והקים מחדש את פונה. וכאילו דבר לא קרה, המאמינים שבו אליו, חזרו להאמין בו, טבלו עוגיות בתה בבית הקפה הגרמני שממול, בגלימות לבנות או ארגמניות, מילאו את ההיכל הנוצץ, טבלו בג’קוזי של הנפש ועברו התגלויות אישיות באמצעות מדיטציות, טנטרות וכל מה שחיבר אותם, אולי, לעצמם.
אבל הסוף המתין מעבר לפינה. בדצמבר 1989 התאבדה אהובתו ויוק בבליעת כדורי שינה בבית מלון במומביי. חודש לאחר מכן, ב-19 בינואר 1990, נפרד אושו עצמו מהעולם הגשמי ומצא את החופש המוחלט, אולי, במה שמצפה לנו, אם מצפה לנו, אחרי המוות.
הוא נותר שנוי במחלוקת. ברור לכל שהיה אדם לא מוסרי. אבל אם נפריד לרגע את מעשיו מהאדם עצמו, הוא הותיר בידינו את האפשרות להשתנות, להתקדם, להיטיב עם עצמנו ועם חברינו. וזאת, למרות הכל, המתנה הגדולה באמת שהשאירה אותה דמות בלתי מובנת לחלוטין לנו, המין האנושי.