עולם שמקיף אותנו נראה לנו מובן מאליו. כאילו היה כך גם לפני שנים רבות. כל המצאה, כל חידוש, כל גאדג׳ט, משכיחים מאיתנו את החיים שלפני. את הטלפון הביתי שצלצל לפני האייפון, את הכרכרות שדהרו לפני המכוניות, את האוניות ששטו לפני המטוסים, ואפילו את החיים לפני שקיות הניילון, אלה שה־ פכו לחלק בלתי נפרד מחיינו.
בעשור הבא, כלומר בשנות ה־20 של המאה ה־20, בחרו ראשיה להשקיע בתחום הנדסת החומרים, הקימו מעבדת מחקר ובהמשך העשור שכרו את שירותיו של ד״ר קארותרס, שמונה לראש חטיבת הכימיה האורגנית והקים צוות לחקירת נושא הפולימרים. באותה תקופה פקפקו רבים בסיכויי ההצלחה לייצר סיב מלאכותי המזכיר בתכונותיו ובתחושתו את המשי האלמותי. אבל קארותרס היה עשוי, איך נאמר זאת, מחומרים אחרים.
שקיות הניילון היו פעם, עד לא מזמן, המוצר האולטימטיבי: אטומות, שקופות, יעילות ותכליתיות. עד שהסתבר שהפלסטיק אינו מתכלה. כלומר, הוא כן, רק שזה לוקח לו משהו כמו 500 שנה. אפשר לטמון אותו או לשרוף אותו, אבל המחיר גבוה: זיהום ניכר ופגיעה קשה בסביבה. עם הזמן, שקיות ניילון הפכו סמל לכל מה שפוגע באיכות החיים. בינינו, אם לא אכפת לכם, עשינו להן בפרט, ולניילון בכלל, עוול. אז רגע לפני שהשקיות נעלמות מחיינו, וכמה רגעים לפני שחומר אחר יחליף את הניילון, בואו נחגוג לו גבורות. עד הטרנד הבא.
התרעות פיקוד העורף