כשהייתי בת 10, הייתי משוכנעת שאני היצור השמן והמכוער ביותר שנסחף אל חופי הפלנטה הזו. הייתה לי הבנה עמוקה וכואבת באשר למראה החיצוני שלי, וכאבתי אותה מדי יום. פעם אחת אפילו ניצבתי מול כל הכיתה שלי ובכיתי.
בכיתי על כך שאני הילדה הכי שמנה בכיתה, שהבנים לא מתייחסים אליי, שאף אחד לא יודע כמה משפיל זה, להיות זו שתמיד נדבקת לקיר בזמן הריקודים במסיבות, כי אף אחד לא מזמין אותה לרקוד. לא הייתי ילדה דחויה, תמיד היה לי חוש הומור ולא היססתי לשלוף אותו כדי לייצר לעצמי חברים, ולגרום לסביבה לראות את הקסם האמיתי שלי (שהיה, בעיקר, חיקויים של דמויות מהקומדי סטור).
אבל הידיעה שהסביבה מתייחסת אליי באופן אוטומטי בהרבה פחות חיבה, באשמת המראה שלי (שבדיעבד, לא היה כזה מחריד. בסך הכל אפשר לומר שהייתי עוד אחת ממיליוני קורבנות של אופנת הניינטיז המפוקפקת) חלחלה כבר אז.
התרעות פיקוד העורף