אני אמא לילדה בת שנה ושבעה חודשים שנמצאת איתי בבית ולא הולכת לגן. בתי היא ילדה כוחנית ששולטת בנו בעצבים, היא הייתה ככה מיום שנולדה. כשאני מחתלת אותה היא ממש מתנגדת, צועקת ודוחפת ולא משתפת איתי פעולה, וכשהיא רואה אנשים זרים היא נצמדת אלינו ודורשת שנרים אותה על הידיים. בעלי ואני מוצאים את עצמנו מותשים בגללה, ברמה שאנחנו לא חושבים אפילו על ילד נוסף. איך מתמודדים עם ילדה כזאת?
״מהדברים שתיארת יש לי הרגשה שהקטנה היא ילדה חזקה עם פיוז קצר, ילדה שעובדת על רגשות מאוד מהר. היא בת יחידה שמקבלת המון תשומת לב והיא גדלה ומתפתחת. לדעתי ההתנהגות של בתך מאוד מתאימה לתקופה של 'גיל שנתיים הנורא'. בסביבות גיל שנתיים הילד מתחיל לחוש את כוחו ויש מצב של היפרדות פסיכולוגית מההורים. בתך מרגישה שהיא ישות אוטונומית ושהיא יכולה לקבוע ולהחליט, היא דורשת להיות על הידיים והיא יודעת שהיא יכולה להפריע בזמן ההחתלה. עליכם להבין ולהשלים עם העובדה שההתנהגות שלה נובעת מהשלב ההתפתחותי שלה, ולבחור באילו מצבים לכעוס ולחנך. כשהיא לא נותנת לך לחתל אותה לדוגמה, את צריכה להחליט שאת לא כועסת ופשוט לחתל אותה. עלייך בעצם להפעיל קצת כוח ולכפות עליה החלפת חיתול בלי לכעוס. זאת אומרת, את לא מייצרת מלחמה אלא מעבירה לה מסר 'זה יקרה כי אני רוצה וכי אני קבעתי'. הרי את לא תשאירי אותה עם קקי כי היא עושה צרות. את ובעלך הורים צעירים עם ילדה ראשונה, אתם צריכים להבין איך להיות נחושים ללא מאבק, וללמוד באילו מקרים אפשר לוותר לבתכם ובאילו לא. אני מציעה שתפנו להדרכת הורים״. 
כשבתי בת השנה וארבעה חודשים כועסת היא מכה אותנו, היא עושה זאת אם מישהו רוצה לחבק או לנשק אותה, או סתם מפריע לה. זה קורה עם סבא, סבתא, דודים, ואפילו איתי ועם בעלי. ההתנהגות הזו מתרחשת רק בין כותלי הבית, בגן היא ילדה מאוד טובה ופעילה. ניסינו לגרום לה להפסיק להכות ואמרנו לה שלא נעים לנו שהיא מרביצה, אבל כלום לא עזר. מה לעשות?

״פעמים רבות יש הבדל משמעותי בין ההתנהגות של הילדים בסביבה חברתית אחרת (גן, בית ספר ופו׳) ובין התנהגותם בבית. העובדה שבתך מכה רק בבית ולא בגן מלמדת אותנו שבבית יש לה רווחים פסיכולוגים משניים. זו יכולה להיות הוכחה לתסכול או הוכחה למאבק כוח קטן, וזו יכולה להיות אסטרטגיה כדי למשוך את תשומת לבכם ולגרום לכם לדבר איתה. ילדים מוכנים לסבול מאיתנו כעסים, שיחות, הפקת לקחים, גערות ופרצופים, העיקר שהם יקבלו מאיתנו יחס. ילדים בני שנה וארבעה חודשים כבר מבינים, ולכן אתם צריכים לקחת אותה לשיחה ולהגיד לה: 'לפעמים את מרביצה לאמא, לסבתא, לדודה ולאבא. אנחנו לא אוהבים ולא מרשים להרביץ לנו, אם את תרביצי, אנחנו פשוט נלך'. הילדה אמורה ללמוד מתגובות ומעשים, ברגע שאתם רק אומרים לה 'זה לא נעים לי', זה לא יעיל וזה לא יגרום לה להפסיק להכות, אתם צריכים להתנהג כאילו זה לא נעים לכם. לכן, ברגע שהיא מרביצה לכם אתם צריכים להסתובב וללכת. תייצרו תגובה, ילדים לומדים מפעולות, לא מדיבור של ההורים. אם היא תרוץ אחריכם ותחבק, תאפשרו לה לעשות זאת ושימו לה יד על הראש; אם היא שוכבת על הרצפה ובוכה, תעמדו בצד ותספרו 30-20 שניות, ולאחר מכן תיגשו אליה ותציעו לה לשחק (לא מתעלמים מכזאת תינוקת). אך כאמור, תגרמו לכך שההתנהגות הקלוקלת לא תשתלם לה״.
חברתי טוענת שאביה היה אב אוהב, אבל שתקן רציני שלא היה נוהג לדבר עם בני משפחתו. הדבר גורם לה עד היום להרבה סבל. האם אין אפשרות לחייב את השתקן החביב לעבור הדרכה להתחיל לדבר ולשוחח? והאם גם כיום אבות מתנהגים בצורה דומה?
״לדעתי מדובר בקוד חברתי ותרבותי, ואפילו בשוני ביולוגי בסיסי בין גברים ונשים. בעבר גברים היו שתקנים ומופנמים יותר, אבל כיום דמותו של הגבר עברה שינוי, ולדעתי גברים הפכו להיות יותר דברנים. כיום ההורים הצעירים מבינים את החשיבות של תקשורת, שיח והבעת רגשות, ומודעים לרעל שיש בתוך סוד ובתוך סיטואציה שבה מונעים מידע מהילדים, לכן אני מקווה שהאבות הצעירים כבר לא שתקנים כל כך כמו שאבות היו פעם. בנוגע לחברתך, אנחנו לא יכולים להכריח שום בן אדם לעשות משהו שהוא לא רוצה, ולכן היא לא תצליח לכפות על אביה לשנות את הרגליו״. 
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב׳׳רדיו ללא הפסקה"
ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי