טלפון שבור: צלצול הטלפון של הבית כמשל לגורם מלכד בין בני המשפחה

בזמן שכל אמצעי הטכנולוגיה האלה צרצרו לי ברקע, צלצל גם הטלפון בבית. לי זה לעד יישמע כמו צליל של בית. לילדים שלי זה נשמע כמו עוד אחד מסט של טרטורים בלתי פוסקים.

בזמן שהם עומדים משתוממים מול טלפון חוגה כמו מול הרפתקה מצהיבה, ומנסים להבין מה בדיוק עושים עם הדבר הזה ולמה הוא לא מגיב כשלוחצים עליו, סבא שלהם, הלוא הוא חמי ניר, זוכר היטב את הטלפון הראשון, זה שהיו לו ארבע ספרות ובאמצעותו הצליח לממש את חיזוריו אחר אהבתו הגדולה ואם ילדיו, מירה ז״ל.

הוא מספר שלא היו שיחות ישירות בין ערים ועד היום מהדהד אצלו קולו של סביו, מזמין שיחת טלפון דרך הטלפנית, כאשר סבתו צועקת מהמטבח: ״שים לב שלא תקבל את השיחה באמצע ארוחת הערב״. השיחה הייתה מגיעה בערך אחרי שלוש־ארבע שעות, והיו מודיעים: ״מר ויץ, שיחתכם לחיפה, בבקשה״.

אני חוזרת לצלצול הטלפון. דווקא רגעי קסם, בדיוק כמו רגעי תלונה מזוקקים, יכולים לחשוף כל מיני אמיתות שרובצות אצלנו בראש. ״שמישהו יענה!״, קראתי בקול מחדר העבודה שלי בעיצומה של מתקפה טכנולוגית. אף אחד לא ענה. כל אחד היה ספון בשיחתו שלו, מול מסך משלו.

״עם מי אתה מתכתב?״, שאלתי את יואב בן ה־13. ״עם חבר״, ענה לי. ״ואתה?״, התעניינתי אצל יאיר בן ה־10. ״עם מישהו מקוריאה. אנחנו משחקים במשחק מלחמה״, אמר. חבר. מישהו מקוריאה. אין שם, אין פנים, אין זהות. אני זוכרת את אמא של א', אישה אנטיפתית בדרך כלל, שהקפידה על לשון צחה ועל שעות מנוחה בין שתיים לארבע בצהריים. ״אמרי: שלום, מה שלומך חוה? מדברת כרמית. האם אוכל לדבר עם א'?״, נהגה לגעור בי כשהייתי מתקשרת אליהם הביתה, ואני הייתי חוזרת כמו מנטרה, פעם אחר פעם, על זה שהיא פשוט לא נתנה לי הזדמנות לפצות פה.

אמא של א', בדיוק כמו ההורים שלי, ראתה בקו הטלפון של הבית כלי בקרה על מי שיוצא ונכנס לחיים של הבת שלה. ההורים שלי ידעו בדיוק עם מי אני מתרועעת, כי זו הייתה הדרך היחידה לקבוע פגישה, או הליכה משותפת לבית הספר או סתם גיחה למטה, כדי לפגוש את החברות שלי.