בני בן ה-10 שואל למה הוא מרגיש מנודה ליד חבריו, אף על פי שהוא מצליח מבחינה חברתית. בשנה שעברה הוא רצה להיות כל הזמן עם הילדים הכי מקובלים בכיתה והתחבר איתם, ובשלב מאוחר יותר הוא התחבר לילדים קצת פחות מקובלים. לדעתי בני הוא הנגזרת שלי, בילדותי הייתי ממוצע מבחינה חברתית, הרגשתי מחובר לתקופות מסוימות, אבל בסופו של דבר התנתקתי. מה דעתך?


"לדעתי בנך לא מספיק מחובר לבית הספר שלו, והדבר מאלץ אותו להתנהל לפי קודים שהוא לא בטוח בהם. התחושה הזו יוצרת אצלו המון חיכוכים פנימיים. הוא התחבר עם ילדים מקובלים אבל לא היה לו טוב איתם, הילדים האלו לא באמת עניינו אותו, ולכן כדאי לחשוב ולראות למה הוא באמת מתחבר. נראה שהבן שלך מציב בפניך איזושהי מראה, הוא מראה לך שהוא מקובל לעומת מי שאתה היית, אבל למרות זאת הוא לא מחובר וחסר לו משהו". 
"בנך בעצם רוצה להיות שווה ערך למשהו מאוד גבוה מבחינה חברתית, והוא מגלה שהיוקרה הזו גורמת לו למכור חלקים מאוד משמעותיים בתוכו. הוא היה צריך למכור את הליבה שלו, ואחרי שהוא התנסה בזה הוא היה מספיק אמיתי בשביל להבין שזה מערער אותו ושהוא לא מרגיש מספיק נוח עם עצמו. בנך מבין שהדבר שהוא באמת רוצה זה להיות שייך, לא מקובל. לא תמיד אפשר שכולם יקבלו אותנו, מי שמקבל אותנו תמיד הוא זה ששייך לנגזרת שלנו. כאשר אדם שייך לנגזרות שלו, הכל נפתח בפניו כי הוא מזהה לאיזו התנהלות נשמתית הוא שייך, וכשזה קורה הוא מתחיל ליצור את בית הגידול שלו והכל מצליח לו. הבן שלך נמצא בדיוק במקום הזה וזה דבר חיובי, הוא מתחיל לגלות שיוקרה זה לא דבר חשוב".

אני בן 40 , נשוי, אב לשלושה ילדים ועוסק במכירות. אני ממצה מהר כל עבודה שאני מתחיל ועובר לשלב הבא בלי לחשוב. אני אף פעם לא מרוצה ממה שאני עושה, וזה מקשה עלי. לאיזה כיוון עלי לפנות?
"אתה אדם מאוד משימתי ומהיר מחשבה, ואם יש מטרה שאתה רוצה להשיג, אתה תשיג אותה במהירות. בתוך התהליך הזה אתה מאבד את עצמך - הדבר החשוב ביותר. אתה תמיד פועל לטובת האחר ולא לטובת עצמך. אתה מתוכנת בצורה מאוד משימתית עבור המטרה, אבל אתה כמעט לא קיים בתוך הדרך, כי אתה תמיד שם את עצמך במקום האחרון".

"עד שלא תשנה את דרך המחשבה שלך ותבין שאתה חשוב בדיוק כמו התהליך, לא יקרה שום דבר. השיעור שלך הוא לראות את עצמך כחלק מהתהליך
ולא להתנתק. אנשים שמתנתקים מהתהליך ורואים רק את המשימה לנגד עיניהם אף פעם לא קוטפים את הפירות, וכשאנחנו לא קוטפים את הפירות אנחנו מתחילים לדעוך".
אני בת 43 , אמא לשניים. התגרשתי לפני יותר משנה ואני מרגישה שראיתי את הארץ המובטחת ולא הגעתי אליה. הבטחתי לעצמי שאני מנטרלת את החיים שלי מבעלי, אבל לא הצלחתי, והוא עדיין מצליח לכפות עלי דברים דרך הילדים. אני מרגישה שעשיתי הכל - בהתחלה הייתי מכילה, ואחר כך אסרטיבית, אבל הילדים הם הבטן הרכה שלי. מה עלי לעשות?
"כאשר אנחנו מתגרשים מבן זוג אנחנו אף פעם לא נפרדים לגמרי, אנחנו לא מתגרשים מהקודים ההתנהגותיים שלנו ולא באמת מתגרשים מהיחסים. אנחנו אומנם שואפים להתנתק מבחינה רגשית, אבל אנחנו בעצמנו לא תמיד משתנים. במשך כל הנישואים הראית לבעלך שלבך פתוח לכל ושאת תמיד מוכנה לתת בלי גבולות". 
תמיד הסכמת לכל ולאט־לאט צמצמת את עצמך. בעלך אולי התגרש ממך מבחינה פיזית, אבל הוא לא התגרש מהעובדה שהוא יכול לבקש ממך הכל, וגם את לא התגרשת מכך שאת תמיד נענית לו. את למעשה ממשיכה בהתנהלות שהייתה לך בילדות. בעבר היה לך רצון לרצות אח או אחות שהיו קרובים אלייך, והבאת את הקוד הזה אל תוך מערכת הנישואים שלך. את היית מתורגלת להכיל ולתת, וקיבלת בן זוג שהוא סך כל האחים שדאגת להם. אם את לא תשימי גבולות לילדייך, גם הם ישאבו אותך. את אמורה לנקות מתוכך את מנת היתר של הכלת היתר, ילדייך זקוקים לך, אבל עלייך לבחון כל פעם מחדש מה את מסוגלת לתת ומה לא".
"בנך הקטן עדיין זקוק להרבה תשומת לב, לעומת בנך הבכור שהוא למעשה הנגזרת של אביו. תפתחי את הבן הקטן שלך, ותיתני לו את המקום שהוא זקוק לו. את לא רואה את עצמך במראה, ואת לא יודעת את מי להכיל ואת מי לא".

ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי