"אין אושר גדול יותר מלגרום לאנשים לחייך"

המלחמה האחרונה, צוק איתן, סימנה שלב חדש בחייה של אורית דהן. כל מה שרצתה היה לעשות משהו קטן וצנוע. להכין מעט אוכל, להעביר קצת ציוד לחיילים. אנשי מיתר שבדרום והיישובים שמסביב התחילו להזרים תרומות. משאיות חנו מחוץ לבית ופרקו ציוד - ביגוד, אוכל, חטיפים, מוצרי היגיינה. יחד עם חברים ממיתר, מצאה את עצמה מקימה חמ״ל בביתה הפרטי, בין ביקורים בסמוך לשדה הקרב לביקורי פצועים בבית החולים. ״מאז הפכתי להיות אצלם חלק מהחבר׳ה, מספר הנייד שלי מתגלגל לו״, אומרת דהן. ״כשהחיילים שלנו מגיעים לאזור, הם יוצרים קשר. הודעת אס־אמ־אס קטנה אחת גורמת לתושבי מיתר המדהימים לעמוד מיד על הרגליים ולהכין עבורם עולם ומלואו, גם בה־ תראה הכי קצרה״.

ולא שיש לה הרבה זמן פנוי. דהן (35), נשואה ואם לשישה, מגיעה מתחום החינוך המיוחד - תואר ראשון בחינוך מיוחד, תואר שני בייעוץ, מאבחנת דידקטית ומורה להוראה מתקנת. היא עובדת עם ילדים בעלי לקויות למידה המשולבים במסגרות הרגילות.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד הייתה שם עשייה ציבורית. ״זכיתי לגדול אצל סבתי מנז׳יה ז״ל וסבי יחזקאל דמרי שיחיה, שהנתינה והסיוע לזולת היו ערך עליון ובלתי נפרד מהחיים שלהם״, היא מספרת. ״מזון לנזקקים, הכנסת כלה, אירוח של משפחות, תמיכה ביתומים. בבית של סבי וסבתי גרו והתארחו לסירוגין כמה קשישות שלא היה להן היכן לגור. סבתי טיפלה בהן במסירות רבה. גם לאחר נישואי הפעילות המשיכה. תמיכה וסיוע בגדר של 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. בין לבין השתדלתי תמיד לתמוך ולסייע למשפחות שפונות אלי״.

כשהגיעה לפני שמונה שנים למיתר, ביקשה את עזרתו של בן זוגה להקים דרך בית הכנסת גמ״ח של חלוקת חבילות מזון למשפחות נזקקות בפסח ובראש השנה. הם אספו תרומות ומשנה לשנה גדלו והתרחבו. לפני כשלוש שנים עלה בדעתה הרעיון לפתוח קבוצה דרך חשבון הפייסבוק הפרטי בשם ״לתת מכל הלב כי כולנו ערבים זה לזה״.

בקבוצה חברים כ־10,000 איש וכ־800 עוקבים. בקבוצה דהן מפרסמת מוצרים שאנשים רוצים לתרום. מי שמעוניין במוצר זה או אחר מתבקש לתרום סכום כפי יכולתו - תרומה שנכנסת לעמותה דרך בית הכנסת. התרומה נשמרת למטרת רכישת המוצרים לחבילות המזון לחג, וכך המעגל נסגר.

״לראות שהצלחנו לגרום לאנשים לחייך, שהמקרר פתאום מלא, שלילד יש תיק וציוד לבית הספר, לתינוקת לול לישון בו, לבן תפילין וטלית לבר המצווה, לילדים נעלי חורף ומעילים, שהבית של הזקן הערירי שופץ - אין אושר גדול מזה״, היא אומרת. ״זה מה שנותן את הכוח והמוטיבציה להמשיך ולהניע את הגלגל העצום הזה. כמובן שאיני עושה דבר לבדי. ללא שיתוף הפעולה של כל הנרת-מים והמסייעים הרבים, זה לא היה עובד״.