אני זוכרת את הרגע הזה מצוין. הייתי בכיתה ו', אי שם בין מלכות אחאב לאחזיה, וחיכיתי בבית שאמא שלי תחזור מאספת הורים. כשנשמעו הנקישות בדלת, רצתי אליה, פתחתי את הדלת לרווחה ושאלתי בחיוך של החתול מאליס: ״נווווו?״. סטירה. לא קטנה ועדינה. סטירה סטירה, עם כובד משקל ידה של אמא עצבנית מאוד: ״'נו', את שואלת אותי? אולי לפני כן תעני לי לאן נעלמה התלמידה המצטיינת ומה קרה לך ולציונים שלך? מורה אחד לא היה שיוכל להגיד מילים טובות! אחד!״. אין דרך אחרת לנסח את זה: אמא שלי רתחה ורשפה. אחר כך אמרה בזעם: ״תמחקי את החיוך הרחב. אני לא רוצה לדבר איתך״.
חזרתי הלומה לחדר. זה יישר אותי בלימודים, אבל גם עיקם משהו מאוד בסיסי אצלי והותיר רישום עמוק: הבנתי שלא משנה כמה יפה אתנסח, לא תמיד יהיה מי שיקשיב, ולפעמים תבוא הכאפה. השבוע נערך יום הורים בבית הספר של יאיר, העיתונאי הקטן שלנו. ״תגיד, למה נדמה לי שאתה מתוח?״, שאלתי אותו לפני כן, והוא אמר: ״כי אני לא יודע מה יגידו עלי, ומפחד מהתגובה שלכם״. ככה. אמרתי לו שאני משוכנעת שהמאמצים שלו יישאו פרי, וגם אם יש צורך לתקן משהו - תמיד אפשר לדבר ולראות מה עושים. ״כן? תדברי איתי על זה?״, הוא שאל בחשש. פתאום האפשרות של שיחה נראתה לו רחוקה. ״איזה יופי שאת לא כמו האנשים ההם, שסיפרת עליהם לאבא״, אמר.
מעניין לראות עד כמה הכל מחלחל אצל ילדים, ובאיזשהו שלב גם שוקע. ״האנשים ההם״, כלומר האדון שכתב אלי מייל עצבני, שלא לומר אלים, כי העזתי לכתוב את אשר על לבי בטור אישי שלי, כלומר הבמה הזאת כאן. לא חשוב מה כתבתי אליו חזרה, הוא המשיך באותו טון. דיאלוג לא נבנה פה, כי מי אני שאפריע לו בדו־שיח. ״האנשים ההם״, כלומר עיתונאי ותיק, שלא נשא חן בעיני ירום הודו שהטלתי ספק באחת הקביעות ששחרר לפייסבוק. משם הדרך לכיעור ולמילים דוחות הייתה קצרה מאוד. הוא כתב משהו כמו ״אני מצפה שמישהי שיודעת לכתוב תדע גם לקרוא״, או משהו כזה.
אני עניתי שאין לי כל ספק באשר ליכולות הקריאה וההבנה שלי, ושאסור להתבלבל מכיוון שהמקלדת מוכנה לשאת הכל. הרי מרגע שהוא לוחץ אנטר, המילים הן שישלטו בהוויה, ולא אנחנו בהן, ולכן לא איתי הוא מוזמן להתכער. לא בשביל זה אני פה. התגובה שלו הייתה פשוטה: הוא לחץ ignore, שזה אומר - ״את מחוקה אצלי״. ״האנשים ההם״, כלומר כל אלה שיושבים מול המצלמה בעמדת המראיינים, ולא נותנים למרואיין שלהם להשחיל מילה.
אבל אני לא מרימה ידיים, כי האמת נמצאת לא רק בעולם הווירטואלי, זה של המקלדת, הפייסבוק והאינטרנט. האמת נמצאת גם באוטובוס וברכבת, כשסתם כך מתפתחת לה שיחה עם אנשים זרים. האמת נמצאת גם בסופרמרקט, או באמצע הרחוב. נכון, יש הרבה מאוד מה לתקן, אבל היי, בשביל זה צריך לדבר ולא רק לנאום חד־צדדית. וכדאי להתחיל מהבית.
״פשוט. לשתף.״, לבני 4 ומעלה. פיתוח: ליאת זיתוני ורונית חלפון. מחיר: 119 שקלים. להשיג במרמלדה מרקט.
הפנינג לכל המשפחה, מרכז עלית לספורט באוניברסיטת תל אביב בשיתוף קמפוס שיאים, חיים לבנון 60 רמת אביב.
30.4־2.5. לפרטים: 074-7100237, livewell.sports-center.co.il.
התרעות פיקוד העורף