״אנחנו מקבלות את רגשות האשם באופן אוטומטי עם יציאת הילד הראשון לאוויר העולם. איכשהו זה תמיד מרגיש לנו שאנחנו לא מספיק בסדר ולא מתפקדות כראוי כאמהות. ישנו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט והוא נקרא: 'good enough mother' (האם הטובה דיה או האם הטובה מספיק). המושג הזה עוזר לנו לקבל את עצמנו כאמהות ולהבין שבכל רגע נתון אנחנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות. אם את בכל זאת מרגישה לא נוח עם העובדה שאת לא מספיקה להגיע לבתך לפני שהיא נרדמת, את יכולה להגיד לה בבוקר שבכל פעם שהיא ישנה בלילה את באה ונותנת לה נשיקה, אפילו שהיא לא מרגישה. אם תעשי זאת, בתך תדע שכן הגעת אליה. את לא צריכה לחוש רגשות אשם, להפך, כשאת אומרת לבתך 'אמא תכף באה, לכי לישון' את אומרת לה את הדבר שהיא צריכה לשמוע ואת מרגיעה אותה. ההבטחה היא לא שתבואי, ההבטחה היא שאת איתה ושאת ברקע וזה מה שהיא צריכה״.
״עלייך להבין שבנותייך ממשיכות לנהוג באופן הזה משום שאת ממשיכה להגיב להן. את המפתח לכל המצב הזה, ולדעתי את יצרת אותו כי תמיד ניסית לנהוג בהן בשוויון ולרצות אותן. בכל פעם שאת רואה שמישהי מהן עצובה את חושבת שתפקידך להעשיר את זמנה ולהיות צוות הווי ובידור, אבל כשאת עושה כך את לא מאפשרת להן ללמוד לשאת את התסכול שלהן. את חייבת לעשות לזה סוף, אני מציעה שתיקחי את שתי הבנות לשיחה ותגידי להן: 'בכל פעם שמישהי עושה משהו, השנייה עושה צרות ומכריחה אותי להפעיל אותה. מהיום אני לא מתכוונת יותר ליפול בפח
הזה, הצרחות והבכי שלכן לא ישפיעו עלי לעשות משהו שאני לא רוצה'. אף על פי שתגידי להן את ההיגד הזה, ברור שהמצבים האלו יחזרו על עצמם, אחת מהן תקבע עם חבר והשנייה תעשה לך דרמה. כשזה יקרה, תחבקי את הילדה הפגועה, תגידי לה שאת יודעת שהיא כועסת ותציעי לה דרכים שבהן היא יכולה להעסיק את עצמה. כרגע, כשאת מנסה לפצות אותן כל הזמן, את פוגעת בהתפתחותן הפסיכולוגית והרגשית. את כל הזמן מנסה לתת להן הרגשה טובה, אבל הן כל הזמן רואות כמה רע להן, ועל זה הן שמות את הדגש. תסמכי על הכוחות של הילדות ללמוד ולהתגבר, וכך תכיני אותן לחיים בצורה הטובה ביותר״.