כבר כילדה ניטעה בנוגה תמוז (27) ההבנה שמשהו זקוק לשינוי. זה קרה כחלק מתהליך ההתחנכות שלה, ובעיקר מתוך תחושת הניכור הפנימית שלה.

תמוז גרה בתל אביב, נולדה וגדלה בהוד השרון והייתה פעילה בקן של הנוער העובד והלומד בעיר. היא שירתה כלוחמת בגדוד קרקל והמשיכה לתפקיד מפקדת כיתה. השירות הצבאי סימן שינוי גדול, עם יציאתה מהארון. ״לשמחתי הרבה המשפחה והסביבה שלי קיבלה אותי בחיבוק בגדול״, היא אומרת.



מאז הספיקה לעבוד בארגון נוער פלסטיני־ישראלי בירושלים ולהדריך קבוצה של איגי - ארגון הנוער הגאה בקריות. בשנתיים האחרונות היא מרכזת בהתנדבות את הקבוצות הבוגרות בארגון ועובדת בתור מגייסת המשאבים. תמוז מובילה את קמפיין מימון ההמונים igy15# באתר ג׳אמפסטארטר לטובת שנת שירות של נוער גאה בפריפריה.

אין פה סיפור יציאה מר וקשה, ולמרות זאת, היא אומרת, ״ההתבגרות שלי הייתה תמיד בצל השונות. תמיד הרגשתי שפחות מעניינים אותי דברים שמעניינים את הבנות האחרות, שאני מעדיפה לשחק כדורגל עם הבנים או להכין כתובת אש בקן. בשום מסגרת חינוכית שבה גדלתי לא נתנו לי את הכלים להתמודד עם התחושות האלו. למעשה הכחשתי אותן, עד להיווצרות של גוש אשמה בגרון שליווה אותי עד ליציאה מהארון״.

מה למדת?

״שלהט"בופוביה היא רק עוד תסמין של גזענות ושנאת האחר. איגי כארגון מבקש לייצר שינוי חברתי בח־ ברה הישראלית ביחס לכל מי שרואה את עצמו שונה. להצליח לשנות את הסביבה שלנו והחברה שלנו למרחב בטוח יותר לכולן ולכולם״.

באיגי היא מרכזת את הקבוצות הבוגרות בארגון, הפרוסות בחיפה, נתניה, כפר סבא, פתח תקווה, תל אביב, הרצליה, ראשון לציון ובאר שבע, בנוסף לקבוצות הדתיות וקל״א - קהילה להט״בית אתיופית. ״העבודה המשותפת עם חברי קל״א הציפה בי הרבה שאלות בנוגע לאיך שאני תופסת את האחר ממני״, אומרת תמוז. ״כמה שאני מוכנה לקבל בעצמי את הפריבילגיות שקיבלתי בלידתי, וכמה אני מודעת למקומות שבהם אני נמצאת תחת דיכוי, ובעיקר איפה הנקודות שבהן המאבק הוא למעשה משותף. 

יחד עם עוד שתי רכזות אני אחראית על הדרכת המדריכים והכשרתם, עזרה בבעיות ודילמות חינוכיות ופיתוח תוכן חינוכי בארגון. אחרי היציאה שלי מהארון הפנמתי שאין לי מספיק כלים ומילים כדי להבין את התחושות שלי. העולם נראה לי זר פתאום. בתור מישהי שגדלה בתנועת נוער, ידעתי שהדבר שחסר לי בחיים זו הדרכה. לכן היה לי חשוב להדריך ולהיות מודרכת. זו הדרך הכי טובה ללמוד על עצמך דברים. ובעיקר ראיתי הזדמנות לשנות את המציאות של נערים ונערות, דבר שלי היה מאוד חסר״.

המפגש עם הנוער הגאה הביא אותה להבנה שהוא אמיץ, חכם ומאתגר: ״הוא מעלה שאלות שרק בחיי היותר בוגרים העזתי לשאול. זה נותן דרור לזוויות ראייה אחרות שאני לא חשבתי עליהן. הנוער היום לא מפחד לדרוש את מה שמגיע לו, להיות עצמו ולהיות נאהב״. 

איזה תפקיד ממלאת ההתנדבות בחייך?

״עברתי לגור בחיפה לשנת לימודים וידעתי שיהיה לי זמן פנוי. רציתי לנצל אותו לטובת הדרכה. הרגשתי שאני צריכה להעמיק את התוכן הגאה בחיי. התקשרתי והתאהבתי. ההתנדבות בשבילי היא המשימה החינוכית שלי. אני רואה אותה כחלק מהזהות שלי ומהעשייה החברתית שלי. חוץ מזה שהיא משהו כמו משרה וחצי, אז בעיקר הרבה פחות זמן שינה״.

מה למדת על עצמך במהלך ההתנדבות?

״שאני כמו כולם. גזענית, רואה אנשים דרך הסטריאוטיפים, שאני מפחדת מהשונה ממני ושיותר קל להשאיר אותו רחוק ולא לתת לו לשנות אותי. אבל בעיני הצעד הראשון לקראת שינוי חברתי ושינוי פנימי הוא להודות שכולנו כאלה. להתמודד עם זה ולתת לעצמנו להשתנות בלי לפחד להודות שיש בנו כל מיני כוחות שפועלים בתוכנו ולחצים מהחברה. מותר לטעות, אבל החוכמה היא להשתנות מתוך הטעויות שלנו״.