אני אמא לשניים, הבכור בן חמש וחודשיים והקטן בן שנה וחודשיים. בני הגדול הוא ילד מקסים, רגיש ומופנם, ובשבועיים האחרונים הוא התחיל לגמגם בצורה נוראית. מדובר בילד שדיבר בשפה גבוהה ושוטפת, והשינוי היה פתאומי. בהתחלה חשבתי שמדובר במעבר לדירה החדשה ולגן החדש, אך עברו מספר חודשים מאז המעבר. שוחחתי עם הגננת ועם צוות הגן, אבל כולם התעקשו שהכל בסדר. אני ערנית לתגובות שלו, ורואה שהוא מתנהג כרגיל והולך לגן בשמחה. אני ממש מוטרדת ואובדת עצות. למה זה קורה? וכיצד אוכל לעזור לבני?
“אנחנו לא תמיד יכולים לדעת למה דברים כאלה קורים. בגילים האלה יש קשר להתפתחות השפה, ולפעמים קורה שהמחשבה מהירה יותר מהדיבור ואז הילד נתקע, אך לדעתי זה לא המקרה. זה טוב שאת מוטרדת כי זה יוביל אותך לעשייה ולפעולה, ואני ממליצה לך לא לחכות ולהישאר פסיבית. קודם כל ולפני הכל, כאשר הילד נתקע ומגמגם הדבר הראשון שעלייך לעשות הוא לחבק על מנת להרגיע אותו, בלי דיבורים נוספים והערות מיותרות. גם אנשים בוגרים מגמגמים, ובדרך כלל זה קורה בעקבות בעיה נוירולוגית או גנטית או בגלל שקרה אירוע מסוים ששינה את פני הדברים. אם קרה משהו, אולי צריך לבודד כל מיני מצבים, לא ללכת לסבתא וסבא חודש, או לא ללכת לגן שבועיים. מכיוון שזה קרה בפתאומיות ובצורה קשה, אני מודה שהייתי מחפשת גורם משהו סביבתי וחברתי. לדעתי אין קשר למעבר לגן או לאח החדש כי כבר עבר זמן רב. אני ממליצה לך בחום לפנות לאנשי מקצוע כמו רופא ילדים, נוירולוג וקלינאי תקשורת, ולברר במה מדובר ותוך כמה זמן זה אמור לחלוף. אם הם ינסו לפטור אותך מהעניין, תתעקשי ואל תוותרי בשום אופן. תתעקשי להבין במה מדובר, ואם לא תקבלי תשובות, תפני לרופאים ויועצים אחרים. היכנסי לאתר של אגודת קלינאי התקשורת בישראל, ותוכלי לקבל מידע מאנשי מקצוע שיכוונו אותך באופן נקודתי ויפתחו בפנייך כיוונים שלא חשבת עליהם. גם אם לא תקבלי תשובות, לפחות תוכלי לדעת למה לצפות בעתיד וכיצד תצטרכי להתנהל”.
בתי הבכורה בת התשע עושה לנו חיים קשים ומתנהגת לעתים קרובות לא בהתאם לגילה, אלא כמו ילדה קטנה. במשך חמש שנים היא הייתה בת יחידה, הנסיכה של הבית, ולאחר מכן נולדה לה אחות שהיא כיום בת חמש ושלושה חודשים, ואחר כך נולדה עוד אחות, בת שנה. הבכורה לא יודעת להתמודד עם “לא” ועם מצבים שבהם דברים לא קורים כמו שהיא רוצה. למשל בבוקר כשמתארגנים, אז היא הגדולה מתארגנת לבד ומסתדרת לבד, ואנחנו מארגנים את השתיים הקטנות, אבל הבעיה שכל דבר היא עושה בצרחות ובבכי, ואז התגובות שלי לפעמים הופכות להיות בהתאם ואני מוצאת את עצמי צורחת ברמה כזאת שאני חושבת שעוד מעט השכנים מאשפזים אותי. היא מוציאה ממני תגובות נוראיות, שאלוהים יסלח לי.
“קודם כל זה הכי אנושי בעולם לחוש רגשות מעורבים כלפי הילדה שלך, כי כמעט כולנו מרגישים כך. אני מציעה לך לעשות שינוי בדבר אחד בלבד. ערב אחד תבואי לבתך הגדולה ותדברי עמה בנעימות על המצב הלא נעים שאליו אתן מגיעות בבקרים, ותודיעי לה שהחלטת לבצע מחר בבוקר שינוי. וכך תאמרי לה: ‘אני לא גוערת, לא כועסת ולא מאיצה בך. אני מפסיקה עם זה. מה שתלוי בי, אני עושה מהיום אחרת, שזה אומר: אני אראה אותך מתעצבנת אבל אני לא אריב איתך בחזרה ולא אצעק יותר’. אם את רוצה לעשות שינוי, את זאת שצריכה להתחיל לעשות אותו. כי כרגע היא צורחת כדי שאת תצרחי עליה בחזרה. כי את עסוקה עם שתי הקטנות, והיא מרגישה שלא מתייחסים אליה. לכן היא תעשה הכל כדי שיתייחסו אליה וכדי שהיא תקבל תשומת לב, ואת זה היא עושה על ידי כך שהיא מוציאה אותך מדעתך. יש משהו באינטראקציה הזאת ביניכן, זה כמו ריקוד משותף, ואחת מכן צריכה להפסיק לרקוד. היא תמשיך ותמשיך, וייקחו כמה ימים עד שהיא תבין שהיא רוקדת לבד. ואז היא תפסיק, כי ילדים לא עושים משהו שלא מביא להם תועלת. כדי לא להתעצבן, תצטרכי לעשות משהו עם עצמך, אולי תשימי אטמי אוזניים או שתמלמלי לעצמך כל הזמן מילות הרגעה כדי לשמור על העצבים. מאוד חשוב לא לענות לה בחזרה. זה יכול לבוא מהמקום הפנימי שלך ברגע שתגידי לעצמך שאין לך מלחמה עם הילדה הזאת יותר ושאת עכשיו הולכת ללמד אותה שאין טעם לצרוח, כי את לא צורחת בחזרה. לאחר כמה ימים שתנהגי כך, היא תפסיק”.
עריכה: ליאת מלכא בלכטובסקי
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"