זה זמן מה שממדי ההשמנה שצוברים תאוצה, בארץ ובעולם, מובילים גורמים שונים להשקיע משאבים להתמודדות עם התופעה, המוגדרת כמגיפת המילניום. קיימות פעילויות רבות, חלקן מעשיות יותר וחלקן פחות; חלקן פונות לקהלים ספציפיים (הורים, ילדים, רופאים, דיאטנים, עיתונאים, אנשי חינוך, עובדים בתעשיית המזון); חלקן לטווח הקצר וחלקן לטווח הארוך; חלקן מתייחסות לנושא בכללותו וחלקן לפרט מסוים: ארוחות מסודרות, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, רכיבים בתפריט ועוד.
אין ספק שההשפעה של ארגון כזה על הרגלי התזונה של אזרחי בריטניה היא עצומה. אבל האם העלות הכספית הגבוהה של מוצרים המכילים כמות גדולה של סוכר פשוט לסוגיו (דבש, סילאן, סוכר חום, מולסה, סירופ תירס, פרוקטוז, אגבה) תצמצם את הצריכה ותשפר את הבריאות?
במידה זו או אחרת, רובנו אוהבים מתוק. כבר מהיום הראשון אנו נחשפים לטעם המתוק שבחלב האם המכיל ריכוז גבוה של סוכר החלב (לקטוז), הטעם הראשון שהתינוק פוגש. לצריכת מתוק גם תפקיד אבולוציוני: בעבר מתיקות הייתה לרוב ערובה למזון ראוי למאכל ולא רעיל או מקולקל וכן מקור לקלוריות ולאנרגיה זמינה. אבל בעולם המערבי, במאה הנוכחית, אין לנו מחסור בקלוריות אלא בדיוק להפך. הבעיה, אם כך, היא לא בצריכת מתוק אלא בכמות המתוקים שאנחנו צורכים. שהיא הרבה יותר מעבר למומלץ.
הקשר בין צריכה של סוכר ופגיעה בבריאות (סוכרת, מחלות לב וכלי דם) הוכח במחקרים רבים. חלק מהמחקרים מעידים על כך שלצריכה גבוהה מדי יום של סוכר יש השפעה על המוח. היא מתבטאת בחשיבה, בהתנהגות ובתשוקה למתוק שאף יכולה להתגבר עם הזמן ולהוביל לאכילה התקפית. זהו למעשה מעגל קסמים שבו צריכה קבועה של סוכר גורמת לתאי המוח לרצות לעלות במינונים. ללא אספקה של סוכר נוצרות עצבנות, חרדה ואכילה אימפולסיבית. זהו מנגנון שמזכיר התמכרות.
התרעות פיקוד העורף