בסוף שנות ה–90 של המאה הקודמת, כאשר המחקר על פוריות האישה היה עדיין בחיתוליו, החליט פרופ' יוסי לסינג, מי שהיה המנהל המיתולוגי של אגף המיילדות והגינקולוגיה (ליס) שבמרכז הרפואי איכילוב, להקים יחידה לשימור הפריון מתוך כוונה להקפיא פיסות שחלה. באותה תקופה הקפיאו רק עוברים או תרומות זרע, והטכנולוגיה עדיין לא התנסתה בהשתלת חלקיקים של איברי רבייה נשיים. אלא שבשנת 2011 התברר כי ההחלטה של פרופ' לסינג הצליחה לשנות גורלות ולעשות היסטוריה ישראלית מדעית, כאשר הילה, דיילת בת 28 שנרפאה מסרטן, הביאה לעולם בן בכור לאחר השתלת רקמת שחלה, שנלקחה ממנה עשור קודם לכן.
"הידיעה שאני מחויב לפרוש הייתה חוויה קשה. מבחינה מנטלית, מקצועית וניהולית אני מרגיש במיטבי ובשיאי, אבל חוקי המדינה הם אלה שאומרים לך שאתה צריך לקום וללכת. התחושה היא שהעשייה רבת השנים נקטעה באבה. לא היה לי מושג איך מתכוננים לקראת פרישה. אני עדיין רוכב על אופנוע כבד, צולל, קורא ספרים, מנתח, כותב מאמרים אקדמיים, ופתאום צריך לפנות את הכיסא. אישית, אני לא רואה את היופי שביציאה לפנסיה, כי אני נהנה מהעבודה שלי וממה שאני עושה עכשיו. למזלי חופשת הפרישה שלי נמשכה שמונה ימים בלבד, כי מיד לאחריה נכנסתי לתפקידי הנוכחי כמנהל האגף למיילדות וגינקולוגיה במעיני הישועה".
סיפור חייו של פרופ' יוסי לסינג מרתק לפחות כמו חייו המקצועיים. הוא נולד במחנה עקורים באוסטריה להורים ניצולי שואה מפולין שעסקו ברוקחות. אמו, חוה, שכלה בגטו ורשה את בעלה הראשון ואת שתי בנותיה, ולאחר המלחמה פגשה בבית מרקחת בלודז' את פבוס, שהפך לבעלה השני.
"מי שהשפיע עלי היה אח של אמא, ד"ר חיים הנייק איינהורן, שהיה רופא פנימי ואיש מיוחד במינו", מספר לסינג על שורשיו. "מאחר שלא היו לו ילדים, הדוד בילה איתי המון וממנו שמעתי על סיפורי הגבורה של הרופאים בגטו ורשה, שהוא נמנה עמם. הסיפורים נטעו בי את זרע הרפואה".
"במסגרת הסטאז' הגעתי גם למחלקה הגינקולוגית ונטרפתי", הוא מתלהב. "הלידות, הקצב, הדינמיקה, הצורך בתגובה מהירה והשמחה האדירה שמלווה את המחלקה. קיבלתי הצעה להתמחות אצלם, אבל סירבתי כי עדיין רציתי להיות רופא פנימי. אחרי חצי שנה של התמחות ברפואה הפנימית בבית החולים בלפור, שהיה חלק מאיכילוב, הרגשתי שאני מאבד מאושרי המקצועי. הטמפרמנט שלי לא התאים לסוגי התחלואה, לאופי האוכלוסייה ולחוסר ההתערבות הכירורגית. לא התייאשתי. התאמצתי וכתבתי מאמרים, אבל כאשר הגיע הטלפון ממנהל המחלקה הגינקולוגית, פרופ' ראובן טואף, שהציב לי 20 שניות להחליט שוב, השבתי מיד בחיוב".
"זו בהחלט הייתה מחלקה שנחשבה לאיכותית, אבל אמא שלי חשבה אחרת. היא לא סיפרה לחברות שלה שאני גינקולוג, כי בעיניה הייתי מי שעושה גרידות ולשיטתה זה לא כבוד גדול".
במסגרת ההתמחות במחלקה הגינקולוגית, ששכנה אז בבית החולים הקריה, חקר לסינג את נושא פוריות האישה שנחשב אז עלום. הוא יצא שוב ללימודים בארצות הברית, הפעם בתחום האנדוקרינולוגיה (חקר ההורמונים) ואליו הצטרפו אשתו נורית, בתם טלי ובנם הפעוט יונתן. כעבור שנתיים הוא חזר לישראל והשקיע את מרצו בתחום הפריון ובכתיבת כ–20 מחקרים ומאמרים אקדמיים שהעניקו לו את התואר מרצה בכיר מטעם אוניברסיטת תל אביב. ביחד עם פרופ' עמי עמית וד"ר אברהם קוגוסובסקי הקים לסינג את יחידת ה–IVF (הפריה חוץ גופית) בקריה, ובאוגוסט 1984 נרשם לזכותם ההריון הראשון.
"ליס היה הבייבי שלי", הוא מודה. "להקים מקום מהיסוד ולנהל אותו זו התעלות נפש לצד אחריות גדולה. העלינו את מספר הלידות, בנינו חדרי לידה מפנקים, הכשרנו את הצוות כדי שיהיה שירותי יותר, התחלנו בניסיון של ביות המאפשר לתינוק לשהות לצד אמו בחדרה לאורך כל תקופת האשפוז, יצרנו מרכז המדמה לידה ביתית, ועודדנו מתמחים לפעילות אקדמית. ביום שבו פרשתי פעלו לצדי 18 פרופסורים, ואני לא בטוח שיש הרבה מקומות כאלה בארץ או בחו"ל. מעולם לא הצבתי בפניהם תקרת זכוכית, וחשוב לי לטפח מצוינות והישגיות. לטעמי, מחלקת ה–IVF בליס היא הטובה בארץ. חוץ מהיחידה לשימור הפריון, שבה הילה עברה את תהליך השתלת פיסות השחלה, קיים במחלקה גם מרכז מחקר העוסק בין היתר בתחום של תאי גזע".
טעה מי שחשב כי בסיום תפקידו בליס יתרכז פרופ' לסינג רק בצלילות, הספורט האהוב עליו. את העולם התת–ימי הכירה לו אשתו נורית, צוללנית בעלת שלושה כוכבים, שסחפה אחריה גם את הילדים, טלי הווטרינרית, הלומדת סיעוד ומתעתדת להפוך למיילדת, יונתן המתמחה כעת בכירורגיה ומיכל הצעירה שסיימה לימודי עיצוב באיטליה ושוקדת על ליין של בגדי ילדים. נורית המשמשת כיום כמנהלת של המרפאה הפרטית של לסינג היא גם הכוח הדוחף אותו להמשיך לכתוב מאמרים רפואיים, שמספרם עומד כיום על יותר מ–250.
"בזה שפרסמתי עם כמה רופאים לפני כ–15 שנים, הנוגע לנשים הסובלות מקרישיות יתר בדם, דבר הגורם להן לפתח סיבוכים, כמו רעלת הריון, היפרדות שליה ועד מוות של עוברים ברחם. ברגע שמזהים את ההפרעה, ניתן למנוע את הסיכונים בעזרת מדללי דם".
"בניגוד למה שחושבים רבים, במעיני הישועה יש גם נשים שאינן חרדיות המגיעות מרחבי הארץ. אחד ההישגים של בית החולים הוא שיעור הניתוחים הקיסריים הנמוך, העומד על 9.2% לעומת הממוצע הארצי העומד על 19%. הנתונים האלה נובעים ממיילדות מצוינת, מהמיומנות להפוך עובר ממצג עכוז למצג ראש בלי להזדקק לניתוח, וכן מהיכולת לבצע לידה רגילה גם אם הקודמת לה נעשתה בקיסרי. אלה דברים שלא נעשים בבתי חולים אחרים. נשים רבות בבית החולים הן חרדיות המקפידות על מצוות פרו ורבו, ואנחנו כחלק מהתרבות המכובדת הזו נדרשים שלא לבגוד בהן. חוץ מזה, במעיני הישועה קיימות מחלקות נוספות, כגון ילדים, כירורגיה או פגים, שהיא בעיני הטובה ביותר בארץ. גיליתי כאן רופאים מצוינים ומקצועיים, שנבחרו בקפידה על ידי המנהל הרפואי, פרופ' מוטי רביד, ועל ידי המנכ"ל, הרב שלמה רוטשילד.
"הייתי רוצה לפרסם את ההישגים שפירטתי בספרות המדעית. זה מדהים כיצד באוכלוסייה מאוד ולדנית מקפידים על לידות טבעיות, מבלי לסכן את הנשים והעוברים, מאחר שניתוחים קיסריים עלולים לפגוע ביכולתה של האישה ללדת מספר רב של ילדים. בנוסף, אני רוצה לשמור על העלייה הבולטת בפניות של בוגרי אוניברסיטאות בארץ ומצטיינים מאוניברסיטאות בחו"ל, שכבר נקלטו אצלנו".
"אני מתנהל בכל יום כאילו אני מועמד לתפקיד הבא. סביר להניח שגם בעוד עשור אמשיך להתרגש מהעבודה וממציאת פתרון לבעיות רפואיות מרתקות".
התרעות פיקוד העורף