אני אישה מבוגרת בת 76 במצב גופני ונפשי מצוין, יש לי שני ילדים שמתגוררים בארצות הברית ואני רוצה רק דבר אחד - להיות איתם שם. הילדים שלי לא כל כך מעוניינים שאני אבוא כי הם חוששים שלא אצליח להסתדר עם השפה וגם כי אין ביטוח רפואי לאנשים בגילי כמו כשיש לי בארץ.

ממש לא בא לי למות פה בארץ לבד, אך אני חוששת קצת מהמעבר לארץ אחרת, ומהוויתור על הדירה היפה שיש לי ביפו. האם לעשות שינוי כל כך גדול בגילי לא מסוכן מדי בשבילי?

"בכלל לא רלוונטי אם תחיי עוד 10 או 20 שנה, את רוצה לחיות את השנים הבאות שלך עם המשפחה שלך. לפי מיטב ידיעתי את יכולה להמשיך לשלם את הביטוח הרפואי שלך פה בארץ, ובמקרה הצורך לקבל את השירות הרפואי כאן. את לא היחידה בעולם שעושה שינוי כזה ואני בטוח שיש פתרונות ושלא בדקתם עד הסוף לגבי ביטוח רפואי. את צריכה לברר וגם כדאי לך לשמור על האפשרות לחזור לארץ במקרה הצורך.

אני לא מצליח להבין למה את מחכה? טוסי להיות עם המשפחה שלך, זה לא באמת קשה. את בת 76 ואת אמורה לדעת מניסיונך שאנחנו נוטים להקשות דווקא כשלא צריך. אם את רוצה לחיות את שארית חייך לצד ילדייך ונכדייך, אני לא רואה כל טעם לחכות. הילדים שלך צריכים לקבל את המעבר שלך לשם כעובדה מוגמרת, כי מה אכפת מה הם רוצים? את האמא שלהם ואת רוצה להיות קרובה אליהם, אז את עושה את מה שאת רוצה, כי את לא תסלחי לעצמך אם לא תעשי את זה. תעשי את כל ההכנות הנדרשות, קחי אפילו ייעוץ מסודר למעבר, תתחילי ללמוד אנגלית ולאחר שתהיי מוכנה לכל האפשרויות קחי את עצמך וסעי.

אם תוותרי זה יהיה חוסר אחריות מצדך כלפי עצמך וכלפי משפחתך, כי כאשר תעשי את חשבון הנפש האחרון את רק תכעסי על עצמך שוויתרת. אין דבר יותר לא אחראי בעולם מאשר למצוא את עצמנו יום אחד רגע לפני הסוף ממורמרים וכועסים על עצמנו בגלל שנתנו לכל הדברים הקטנים להיות יותר חשובים מאיתנו. אנחנו צריכים לחיות כמה שיותר קרובים לעצמנו, ואני לא מדבר על לחיות ב'ללה לנד', כי צריך להכין תוכנית פעולה מסודרת ואחראית כדי לחיות חיים מלאים ומוגשמים. אם יש מרחק בין המקום שבו אתם נמצאים לבין המקום שבו אתם רוצים לחיות ולהימצא, תתחילו לחשוב איך אתם מצמצמים את הפער.

ואגב, גם אם המרחק בין מקומכם הנוכחי לבין איכות החיים האידיאלית שלכם הוא 100 קילומטר, שבו ורשמו תוכנית פעולה איך אתם מתחילים לצמצם את המרחק בעשרה מטרים בלבד. איפה מתחילים ולאן אתם הולכים. צעד אחר צעד, כי אתם חייבים לעצמכם לחיות כמה שיותר קרובים לשאיפות שלכם. כל דבר אחר הוא חוסר אחריות מוחלט כלפי עצמכם.

במשך שנים עבדתי אצל אבי בעסק המשפחתי ולמדתי את המקצוע. בשלב מסוים החלטתי שאני לוקח את המושכות לידיים, ניהלתי את העסק והבאתי אותו למקום טוב. אבי, שהוא אדם לא קל, לקח את זה קשה כי זה פגע לו באגו, והחליט לנהוג כלפי בצורה מאוד לא נעימה. אז החלטתי שאני חותך ופותח עסק עצמאי בנפרד. מאז עברו כ־12 שנים, אבל אני לא יכול לשכוח את המשפט שהוא אמר לי כשיצאתי מפתח העסק – "אתה תוך שלושה חודשים תחזור אלי על ארבע כמו כלב אבל אני לא אעזור לך".

מאז אנחנו לא מדברים. יוצא לנו להיפגש בכל מיני מפגשים במסגרת העבודה, אבל הוא לא מחליף איתי אף מילה. כשהתחתנתי שלחתי לו הזמנה והוא לא בא, כשנולד בני הבכור הזמנתי אותו לברית אך הוא לא הגיע. ניסיתי ליצור עמו קשר לפחות כדי שיכיר את הנכד שלו, אבל כלום. אני מאוד מתוסכל מכך ולא יודע מה לעשות. האם כדאי לי לנסות שוב ושוב ליצור עמו קשר?

"אין צורך לנסות שוב. אני במקומך הייתי יושב וכותב לו מכתב מהלב. תכתוב ממקום של חמלה במילים אלו – 'עברנו את מה שעברנו, אמרנו מה שאמרנו, אני מסתכל על הכל ומרגיש שהחיים קצרים וחבל לי מאוד שיש לך נכד שאתה לא מכיר ולא פוגש. אני מבחינתי מוכן לא לדבר אף מילה על מה שהיה בינינו אבל רוצה לפתח איתך מערכת יחסים משפחתית לפחות בתור התחלה, אולי מפגש אחת לשבועיים עם הנכד. אני מגיש לך את ההצעה שלי ועכשיו הכדור אצלך ואני מאוד אשמח אם תסכים להצעתי'. תכתוב את המכתב ותשחרר. מה שיצא הוא מן אללה. העיקר הוא שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ולכן חשוב שתשחרר את עצמך מהתהליך הזה מולו".

ערכה: הדס בארי

מתוך תוכניתו של אלון גל, בכל שישי ב־08:00 ב"רדיו ללא הפסקה"

קרובה רחוקה: איך עוברים לארה"ב בגיל 76 כדי לגור לצד הילדים?

כיצד תצליח אישה בת 76, שאינה דוברת את השפה, לעבור ולחיות בארצות הברית לצד ילדיה שאינם מעוניינים בבואה, ומה לעשות כשהורה מסרב לדבר עם ילדו במשך 12 שנים?