הבת שלי מיניקה את הבן שלה בן השנה בכל הזדמנות. היא כל הזמן עם השד בחוץ והוא מחובר אליו. האבא של הילד לא מרגיש מחובר אליו. כשבתי לא נמצאת, למשל כשהילד בגן או אצלי, אז אין לו מוצץ והוא בוכה. כבר שלושה חודשים הוא בוכה בגן. איך לגרום לה להפסיק להיניק אותו?

"את צודקת. הילד מסכן כי הוא רגיל לשד שלה. היא יצרה מצב שכנראה מאוד מתאים לה, שבו הילד תלוי בשד שלה לצורך הירגעות, וזה פוגע בילד ובאבא. אנחנו בנויים מהתניות והרגלים והיא הרגילה אותו, כי זה משרת אותה וגורם לה להרגיש שכך היא אמא טובה שאחראית על אושרו של הילד. זו טעות גדולה של הורים צעירים. הם חושבים שאם הם אחראים על אושרו של הילד, אז הם יספקו לו את מה שהוא רוצה כל הזמן, ואז הילד מייצר תלות בדבר הספציפי. מתלות במוצץ מצליחים איכשהו להיפטר, אך מהשד של אמא זו בעיה קשה יותר לגמול. הדרך לעזור לה היא להגיד לה שהאחריות שלה היא לחשוב מה טוב לילד ומה יעשה לו טוב לאורך חייו. איך הוא מאושר כשהיא לא נמצאת, והוא בוכה בגן? מה היא הקנתה לו? חינוך יכול לכלול תסכול לילד, אבל אין מה לעשות. היא צריכה להבין את המחיר של הבחירה שעשתה, והיא חייבת ליצור היפרדות פסיכולוגית ופיזית של הילד ממנה. היא עצמה צריכה לתת לו מוצץ במקום ציצי".

הבן שלי היה בן שנה בצוק איתן וחווה את האזעקות. כיום הוא סובל מחרדות כשהוא שומע צפצופים ואזעקות של בית, אפילו מצפצוף של מיקרוגל. הלחץ שלו מכניס לחרדה את אחותו בת השנתיים. כשאזעקה מופעלת בטעות בבית, הם נתלים לי על הרגליים. אני, שאמורה להקנות ביטחון, נלחצת בעצמי, אף על פי שאני מנסה להרגיע אותו. במקומות רועשים הוא מבקש לברוח. מה אפשר לעשות כדי שהוא יירגע?

"את צריכה להיות קשוחה. אי אפשר להגן על ילדים מכל הדברים האלה, כי הם קיימים. צריך לפתח את מנגנון ההתגברות על הבהלה. הטיפול פה צריך להיות לא קוגניטיבי, אלא רגשי. חשוב לא להתמסר לעניין, ובעצם קצת להקשיח את התחושות של הילד ולמעשה קצת לזרות לו מלח על הפצעים. התגובות צריכות להיות לגמרי שונות. כשהוא נבהל מהמיקרוגל, לא צריך לקחת אותו לשיחה, כי הוא יודע שזה רק מיקרוגל. צריך להגיד לו 'לא להיבהל, זה רק מיקרוגל', ובפעם הבאה שזה קורה להגיד: 'כן, ממממ, נבהלת'. בפעם השלישית אפילו לא צריך להגיד לו 'נבהלת' כי כולנו יודעים את זה, מספיק לעשות לו 'כן' עם הראש, שמסמן לו שראית והבנת, ולהמשיך, אבל תמיד להגיב לילד, לא להתעלם ממנו, כי הוא חרד, אבל להגיב אחרת. כשהאזעקה מופעלת והילדים נתלים על הרגליים, להגיד להם 'עזבו לי את הרגליים, שאוכל לנטרל את האזעקה', או לנתק אותם ממך, ואחרי שהאזעקה מנוטרלת, להגיד להם שכאשר יש אזעקה הם לא יכולים להיתלות לך על הרגליים. וזהו, זה הכל, צריך להתמקד בפרקטיקה של החיים, ולא לדבר על זה מעבר. אם הילד רוצה לברוח ממקום רועש, להסביר לו שלא הולכים כי צריך להיות שם, ללמד אותו להתמודד. אם הוא יעשה סצנה, אל תתקפלי".

אני מטפלת בתינוק בן שנתיים. עד לפני כחודש הוא לא דיבר בכלל למעט הברות בודדות, ועכשיו הוא החל לדבר בשוטף ולמד להגיד “לא בא לי" ומשתמש בזה כל הזמן. מצד אחד זה מצחיק אותי, אבל אני ממש לא יודעת איך אני אמורה להגיב כשהוא אומר לי את זה על כל דבר.

“לא צריך לעשות מזה עניין גדול. ברגע שהילדון אומר ‘לא בא לי’, את פשוט מחייכת אליו אבל אומרת לו בטון רציני ‘זה חשוב ואפילו אם לא בא לך זה מה שעומד לקרות עכשיו’. כך את מעניקה לילד את התחושה שאת מבינה אותו, אבל כרגע במצב הספציפי הזה, מה שאת רוצה לעשות צריך לקרות גם אם לא בא לו, וזה מסר מאוד רציני שצריך להעביר לילד להמשך החיים.

“הילד אומר ‘לא בא לי’ כי זה ביטוי שמאוד מתאים לגילו, כמו שאנחנו בגיל הזה אמרנו ‘לא רוצה’. בסביבות גיל שנתיים הילד מבין שהוא ישות אוטונומית ושהוא עומד בפני עצמו. מדובר בהתפתחות פסיכולוגית מאוד משמעותית. הילד חושב שאם הוא עומד בפני עצמו ושיש לו רצון משלו, יש לו הזכות להפעיל את רצונו במצבים מסוימים, כי כל הזמן האחרים קובעים בשבילו מה הוא צריך לעשות, ולכן הוא מנסה להוכיח שיש לו רצון עצמאי משלו.

“בפעם הבאה את פשוט אומרת לו שיש בפניו שני מצבים שהוא צריך להחליט מה לעשות בהם: או שהוא משתף איתך פעולה או שנשארים בבית ולא עושים כלום. חשוב לומר לו להחליט בעצמו, כי כך זה נותן לו את זכות הבחירה".

ערך: אסף נבו
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"

מיכל דליות מייעצת: התמודדות עם יצר השליטה

איך להרגיע תינוק שמאז צוק איתן נלחץ מאזעקות, כיצד לשכנע אמא להפסיק להיניק את בנה כי הוא הפך תלותי מדי, ומדוע הפעוט לא מפסיק לומר "לא בא לי"?