אני סבתא לילד בן 7, ילד שמן שאוהב מאוד לאכול. הוא צמחוני מבחירה, אוכל מאוד מגוון ובריא ומודע למה שהוא אוכל, אבל יש לו תשוקה מאוד גדולה למזונות משמינים, בצקים, סוכרים ופחמימות. אמא שלו לקחה אותו לדיאטנית שדיברה איתו על מה שבריא ומה שלא. מנסים להסביר לו שהמנה שהוא לקח מספיקה לילד בן 7, כי הוא תמיד מבקש עוד. הוא חושש שלא יספיק לו האוכל, כל הזמן נמצא בתחושת חסר, למרות השפע, וחושב מה הוא יאכל ומי יקבל יותר. זה הפך להיות עניין מאוד גדול בבית. הוא מרגיש שהוא לא עומד בפיתוי ולוקח אוכל בהסתר. הוא עכשיו בכיתה א', ומתחילה בעיה של דימוי גוף ובעיה חברתית. הוא מספר שקוראים לו “שמן" ולא רוצים לשחק איתו. איך אני יכולה לעזור לו?
“הרבה פעמים אנחנו מנסים לעזור לילדים בנושא שכלל לא מפריע להם. יש ילדים שמנמנים או שמנים, אבל הם לבביים וחמודים. נכון שהם לא מתחרים בריצה וכדורגל, אבל הם אהובים, מקובלים ואהודים. קודם כל השמנה זה גנטי. שנית, האכילה היא רגשית, הוא ‘אוכל עם העיניים'. הוא חי בתוך דואליות פנימית ומאכזב את עצמו, ואז הוא צריך להתנחם אז הוא אוכל, כואב לו ושוב הוא אוכל, זה מעגל שלא נגמר. במקרה שלכם, אחת הבעיות היא עיסוק היתר בנושא, וכאשר דשים בבעיה מסוימת כל הזמן, אין סיכוי שהיא תעבור. הילד הזה בלחץ, מעצמו ומהמבוגרים שמאוד רוצים לעזור לו ומנסים לפקח ולהשגיח. כדי להוריד את הלחץ צריך לשחרר אותו באופן טוטאלי. במקביל צריך להגיד לו שהמבוגרים מפסיקים להתעסק בנושא ומעבירים את האחריות אליו. תפקיד ההורים הוא שהבית יהיה מלא בתזונה נכונה, שגודל המנות יותאם לגיל. הוריו לא צריכים להכניס הביתה את הדברים שמקשים עליו, אי אפשר לצפות שבבית יהיו דברים משמינים ושהוא לא יאכל. לכן מראש צריך לא להביא אותם ולהגיד לו שגם אם זה מתסכל אותו ומכעיס אותו, זו האחריות וזה התפקיד של ההורים. חשוב לעזור לו להשיג שליטה על עצמו ועל האוכל שלו. במקביל לכך אביו של הילד יכול וצריך להתחיל לקחת אותו לחדר כושר, שיעשה פעילות פיזית של 40־50 דקות פעמיים בשבוע".
הבן שלי, בן שנתיים וחצי, נכנס לגן בגיל של כמעט שנתיים. מאז שהוא בגן הוא התחיל לשפר את עצמו בהתנהגות, הקשבה, משחק ובכל הקשור לנושא של אוכל. לפני כחודש וחצי הוא התחיל לפחד להיכנס לחדר ולישון במיטה שלו. הוא נרדם בכל פעם במקום אחר בבית, ואנחנו מעבירים אותו למיטה. הוא מתעורר באמצע הלילה, צועק "אבא אבא" ובוכה. כשבעלי ואני מנסים להרגיע אותו ולשאול מה קרה, הוא דוחף אותנו עם הידיים והרגליים ומשתולל. בני עדיין לא כל כך מדבר. איך אני יכולה להרגיע את בני כשאני כלל לא מבינה מה הבעיה?

"כשילד בן שנתיים וחצי מתעורר בבכי באמצע הלילה לא שואלים אותו מה קרה, כי הוא לא יודע. הוא רק התעורר, אין לו מושג מה קרה. בכלל, אסור לשאול ילדים קטנים מה קרה ולמה הם בוכים, כי הם ממש לא יודעים. במקרים כאלה הורים גם מכניסים לילדיהם רעיונות לראש: ‘פחדת? חלמת חלום רע?' אל תעשו זאת כי אז הילד יתחיל לחשוב שזה מה שקרה. בנך גדל, מתפתח, נחשף יותר אל העולם, נתקל יותר בדברים שעלולים להפחיד אותו או להדאיג אותו, וזה בא לידי ביטוי בחלומות. כשאת מנסה להרגיע והוא דוחף אותך, הוא נמצא במקום הרגשי שבגללו הוא התעורר. אם הוא דוחף, לכי אחורה ותגידי לו ‘ששש'. אל תילחצי ואל תחששי, רק תרגיעי אותו ותגרמי לו לחזור לישון".
אני עולה חדשה, חמש שנים בארץ, מתחתנת בקרוב. ההורים של בעלי לעתיד קצת מסורתיים, ואני גיורת ואמא שלי נוצרייה. בן זוגי ואני מתלבטים איך כדאי לגדל את ילדינו העתידיים. אילו ערכים נעביר להם, ואיך נלמד אותם על השונות של המשפחה שלנו?
“לי יש שתי נכדות שחיות בהולנד, שאומרות שהן גם הולנדיות וגם ‘עברתיות' כי הן מדברות עברית. לילדים עד גיל 6 אין יכולת חשיבה מופשטת, הם תופסים את החיים כמו שהם רואים אותם. נושא הדת לא צריך להיות סוד, אבל להגיד לילד ‘יהודי' ו'נוצרי' זה לא מובן, זה מופשט. בגיל 3־4 ילד עדיין לא ישאל מה זה ‘נוצרי', ספק אם בגיל 6. בכל מקרה אפשר להסביר מה זה ‘נוצרי' כשמגיעים לבית של סבתא בחג המולד ויש עץ אשוח עם מתנות. או במקרה ההפוך, בבית של סבא וסבתא מהצד השני, אם הילד מבקש גלידה בסוף ארוחה בשרית, להסביר שאי אפשר כי אצל סבא וסבתא אוכלים כשר".
השתתף בהכנת הכתבה: אסף נבו
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"