בתי בת ה־12 לפעמים מתחצפת ומדברת אליי לא יפה. זה מאוד מפריע לי כי היא בסך הכל ילדה מאוד טובה שעוזרת לי הרבה בבית ותומכת בי, אבל קורה שפתאום היא נכנסת לעצבים, ואז היא מתפרצת בצעקות ומתחצפת אליי בצורה שמאוד לא נעימה לאוזניי עם מילים שהן ממש לא במקום. מה עליי לעשות כשזה קורה?
"בתך היא כבר נערה שנמצאת בגיל ההתבגרות, וחשוב להבין שבגיל זה יש כל מיני דברים שמשפיעים עליה מבחינה קוגניטיבית, הורמונלית והתפתחותית, שהם לאו דווקא נגלים לעין, אבל באים לידי ביטוי בחוסר איזון הורמונלי ובחוסר איזון רגשי. מדובר בתופעה מוכרת שהיא חלק מגיל ההתבגרות ושחולפת מעצמה עם הזמן.
"עד לפני כ־50 שנה ההורים היו מחזיקים את הילדים קצר, כך שאותם מתבגרים היו נאלצים לדכא את הרגשות הללו, כי הם לא העזו לדבר בחוצפה להוריהם, אחרת היו חוטפים איזו סטירה מצלצלת. כיום כבר לא מקובל להחטיף לילדים. שיטות החינוך הללו עברו מן העולם, אבל הילדים עוברים את אותו התהליך ומעזים יותר.
"המתבגרים עוברים תהליכים פנימיים שמשבשים את כל האיזון הרגשי וההורמונלי, והם אלו שגורמים להתפרצויות המפתיעות שאת מתארת אצל בתך. את בעצמך אומרת שהיא נהדרת ברוב הזמן, עד שפתאום יוצא ממנה איזה שד חוצפן ואת לא מבינה מאיפה זה מגיע.
"חשוב שתביני את מה שעובר עליה מבפנים ולא נגלה לעין. כי ברגע שאנחנו יודעים שהילדה היא נהדרת ברוב הזמן, אז ברגע שהיא מתפוצצת עלייך, תשתדלי לזכור מי הילדה הזאת באמת ותנסי להבין מה עובר עליה באותו רגע. את אמנם לא מסכימה עם ההתנהגות הנוכחית שלה באותו הרגע, אבל את מבינה. כך, ברגע שהמחשבה הזו עוברת לך בראש, זה יכול לעזור לך לא לכעוס וגם להבין שהיא לא באמת נגדך באופן אישי, אלא עוברת חוסר איזון. כך גם התגובה שלך תהיה אחרת, ללא כעס ולא בצורה שעלולה לקלקל את היחסים ביניכן וגם שומרת על כבודך ועל כבודה.
"את יכולה לערוך עמה שיחה ולומר לה: 'מתוקה שלי, לפעמים את מתפוצצת ומתפרצת עליי (את לא אומרת לה שהיא נמצאת בחוסר איזון, לא אומרים דברים כאלה לילדים כי הם לא ברמה של מודעות עצמית עדיין כפי שיש לנו המבוגרים), ולפעמים את מדברת אליי בצורה מאוד בוטה'. אל תשתמשי במילה 'מתחצפת' וגם לא במילה 'מתעצבנת'. בכלל אל תיתני לזה תואר. תמשיכי ותאמרי: 'ברגע שאת אומרת את זה אני ממש נפגעת, כי אני לא חושבת שאת צריכה להגיד לי דברים כאלה'. חשוב שתעבירי לה שאת בן אדם שנעלב ונפגע ממנה, היא צריכה לדעת זאת.
"תאמרי לה שמעכשיו, כדי לא לריב איתה ולא לכעוס ולצעוק בחזרה, את מתכוונת להסתובב וללכת בלי להיכנס לעימות. את לא נשארת במקום שבו מעליבים אותך, ובמקביל את גם נותנת לילדה שלך כבוד. רק כך יש סיכוי שהילדה תנסה ותשתדל להתאפק. את גם נותנת כבוד לעצמך כי את לא נשארת במקום שבו מעליבים אותך. רק כך יש סיכוי שהילדה תנסה ותשתדל להתאפק. אולי היא אפילו תרוץ אחרייך ותבקש ממך סליחה, כי היא באמת לא מבינה למה זה קורה לה. לכן אל תפתחי עמה במלחמה. זו רק תקופת ההתבגרות והיא תחלוף. בינתיים תשמרי על כבודך".
הבן שלי בן שנה ואוכל כבר בכיסא לבד עם צלחת וסכו"ם. הכל טוב ויפה עד שהוא מחליט להעיף את הכל לכל עבר. אני אומרת לו "לא", מרחיקה את הצלחת, וגם אם אני מרימה את הקול, הוא עדיין עושה מה שבא לו. מה אני יכולה לעשות?
"יש דברים שאופייניים לילדים בגיל מסוים. למשל לשקר. ילד בן שלוש לא ישקר, אבל ילד בן שש כבר יתחיל לשקר, כי מבחינה קוגניטיבית זה מתאים לגיל מסוים וגם מראה על התפתחות. אותו הדבר לגבי ילדים שזורקים אוכל בגיל מסוים. הילד זורק כי זה כיף, זה צבעוני וזה נמרח ומשמיע קול מצחיק. לפעמים גם אמא מתכופפת ונאנחת וכועסת, וכך אני מפעיל אותה. הילד לא זורק את האוכל כי הוא לא שבע רצון. הוא פשוט ילד קטן שעושה דברים שמתאימים לגילו, ואין לך מה לכעוס או להיעלב. הוא רק נהנה מתשומת הלב שהוא מקבל ממך באותו הרגע. מדובר במצב זמני שיעבור בקרוב, ולכן אין לך כלל סיבה להתרגש".