בחברתי בת ה־56 סובלת מחרדה והחלה ליטול לפני כשלושה שבועות ציפרלקס. הכול התחיל אצלה לפני כשלושה חודשים, כשהחלה לסבול מקוצר נשימה, ממועקה ומעייפות וכן מהרגשת חולשה. היא החלה להינתק מכל החברים ולהביע חוסר עניין בנעשה. מדובר באישה דינמית מאוד, חברותית ומלאת שמחת חיים, ולכן קשה לי לראותה כיום במצב של חוסר אנרגיה. זה פשוט לא מתאים לה בכלל. איך יכול להיות שהיא הגיעה למצב כזה?



"חברתך סובלת מדיכאון, וצריך לבדוק מה הסיבה לכך. דיכאון יכול לנבוע מסיבה ברורה כתגובה לאירוע או לקשיים מסוימים, ולעתים גם מסיבה לא ברורה. לפעמים יש נטיות לחרדה ודיכאון בגיל המעבר, וייתכן שזהו המצב של חברתך שמגלה תסמינים של גיל המעבר. ייתכן שקרו לה כל מיני דברים או שהיא עוברת משבר אישי. לפעמים יש דברים שלא מספרים גם לחברה הטובה, ולכן יכול להיות שאת אינך מודעת לבעיות שהיא עוברת ולא תמיד יכולה לדעת מה בדיוק קורה".





"יש מצבים של דיכאון שניתנים לטיפול בתרופות, ולפי תיאורך נראה כי חברתך סובלת כרגע יותר מדיכאון מאשר מחרדה, אף כי חרדה ודיכאון הם 'בני דודים' שמופיעים לרוב ביחד. נטילת ציפרלקס במשך שלושה שבועות עדיין לא מספיקה כדי לשפר את מצב רוחה, כי לתרופה דרוש יותר זמן כדי להשפיע באופן מלא. בשבועות הראשונים של נטילת הכדורים יש לרוב ימים עם עליות וירידות במצב הרוח, אבל זה עניין של זמן, ואני מניח שמצבה ישתפר בהמשך, עם נטילת הכדורים. צריך לחכות ולראות. אולי יצטרכו בהמשך להגדיל את מינון התרופה. אני מציע לך שלא ללחוץ עליה לצאת ולבלות - ולתת לה את הזמן שלה. שרצוי שתהיי לצדה, כדי לתמוך בה, לחזקה ולהפגין חיבה ואהבה עם המון סבלנות".



אני בן 47, ובחודשים האחרונים, בעת בליעת רוק או מזון, אני מרגיש שיש לי מעין קליק בגרון, כאילו משהו תקוע בגרון. אם אני מטה את ראשי אחורה זה מורגש פחות, אבל כשראשי מוטה קדימה אני מרגיש את זה יותר, בעיקר כשאני בולע את הרוק. מה זה אומר?


"מדובר בתופעה מוכרת וידועה שאינה מסוכנת, ולכן קרוב לוודאי אין לך מה לחשוש. ברגע שתפסיק להתייחס לתופעה וכשתפסיק לפחד ממנה, גם תפסיק לחוש אותה - וזה ייעלם. הרבה אנשים סובלים מכך באופן שבא ונעלם ולפעמים חוזר שוב. בדרך כלל זה מופיע יותר אצל אנשים רזים או אצל אנשים שיש להם גרוגרת בולטת. אני חוזר ואומר שסביר מאוד שלא מדובר בתופעה מסוכנת, ולכן אין לך מה לדאוג. בכל אופן כדאי שתיגש לבדיקה נוספת או חוזרת לרופא אף, אוזן וגרון כדי לשלול כל סיבה אחרת".



בעלי בן ה־77 הוא מסגר במקצועו ועובד כעשר שעות ביום. בבדיקות התגלה כי ההמוגלובין שלו נמוך ורמתו עומדת על 6.5. האם יש צורך לדאוג?


"לא רק שצריך לדאוג, יש לדאוג מאוד. המוגלובין ברמה 6.5 הוא נמוך ומעיד על מצב מסוכן, ואני חושב שצריך ללכת לחדר המיון בהקדם האפשרי, גם אולי כדי לקבל מנת דם - אבל בעיקר כדי לעשות בדיקות לבירור מדוע ההמוגלובין שלו הגיע לרמה כה נמוכה".



"מאחר שמדובר באדם בן 77 שעובד עשר שעות ביום בעבודה פיזית, יכול להיות שההמוגלובין שלו ירד באופן הדרגתי, ורמה כה נמוכה של המוגלובין בגילו היא מצב מסוכן מאוד שעלול לעלות את השכיחות להתקפי לב, כי הלב לא מקבל מספיק דם וגם המוח לא מקבל מספיק דם. מדובר בסכנה, ולכן אני חוזר ומדגיש: יש ללכת עוד היום לחדר המיון לבירור מיידי".



לאבי בן ה־79 מותקן במשך כשנתיים צנתר קבוע עקב ערמונית מוגדלת. האם אחרי תקופה כה ארוכה אפשר עדיין לבצע ניתוח להסרת הערמונית? ומה ההשלכות במקרה כזה? האם מובטחת חזרה למתן שתן באופן טבעי?


"לאחר שנתיים עם צנתר קבוע, איך אפשר בכלל להבטיח משהו? היו צריכים לחשוב על ניתוח לפני שנתיים ולא היום. באופן כללי, אין בעיה לעשות ניתוח להסרת הערמונית בגיל 79, ויש סיכוי שמתן השתן יהיה טוב יותר, אבל זה גם תלוי בסוג הערמונית המוגדלת ואם יש או אין דליפה. בכל מקרה, אף רופא לא יוכל להבטיח לך חזרה מלאה למתן שתן באופן טבעי, ואם מישהו יבטיח לכם מצב כזה, אני מציע לכם שלא להאמין לו".