בשבוע שעבר הגיעה כוכבת הפופ ליידי גאגא למקלט ניו יורקי לנוער להט"בי, שבו נמצאים צעירים שנפלטו מבתיהם, וחשפה בפניהם, ובעצם בפני כל העולם, את מה שעד עתה שמרה בסוד: גאגא הודתה שהיא מתמודדת עם מחלת נפש וסובלת מפוסט טראומה בעקבות אונס שעברה בגיל 19.
ההודאה במחלת נפש אינה דבר פשוט, בייחוד כשמדובר באדם מפורסם ונערץ בכל העולם. אבל גאגא אינה הראשונה שאזרה אומץ לעשות זאת. השחקנית ברוק שילדס סבלה מדיכאון אחרי לידה בעקבות לידת בתה בשנת 2003. אחרי שהתגברה על המחלה, היא כתבה על כך ספר שחשף לראשונה את התופעה בקרב סלבס; השחקנית גלן קלוז העלתה בזמנו סרטון מרגש ובו סיפרה על מחלת הדיכאון שלה ועל החשיבות של קבלת עזרה; כמוה עשתה גם השחקנית קתרין זיטה ג'ונס, שחשפה לפני כמה שנים מאותם מניעים את מחלתה בעקבות אשפוזה בבית חולים לחולי נפש; גם השחקן השרירן, ז'אן קלוד ואן דאם, הודה שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית.
בארץ זכור במיוחד וידויה של השחקנית והמנחה צופית גרנט, שהחליטה לפני כמה שנים להסיר את המסיכה ולספר על אחיה שסובל מסכיזופרניה, כדי שאנשים יפסיקו לפחד ממחלות נפש ויעזרו לחולים לחזור ולהשתלב בחברה. המוזיקאי גבריאל בלחסן ז"ל חשף את ההפרעה הדו־קוטבית שממנה סבל בסרט התיעודי "גם כשעיני פקוחות", שיצא ב-2010.
"הבחירה של ליידי גאגא לשתף את בני הנוער במצוקה שלה היא מעשה אמיץ, ואחרי חשיפה כזאת כבר אי אפשר ללכת לאחור", טוענת ד"ר הלה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. "היא יצרה עם בני הנוער סוג של חיבור, מה שאומר שבעיות נמצאות בכל הרבדים של האוכלוסייה - גם אצל העניים וגם אצל העשירים והמפורסמים. למעשה, זה מראה שמחלות ומצבים רגשיים קשים מתרחשים בכל שכבות האוכלוסייה, והם לא נחלתם של קבוצה זו או אחרת".
יש השפעה לאמירה כזו ממפורסמת בסדר הגודל של ליידי גאגא?
"באמירה שלה יש חשיבות עצומה, כי ככל שיותר אנשים מפורסמים יעזו לשים את הסיפור האישי שלהם על השולחן, זה יאפשר לאנשים שמתביישים במציאות הזאת להסכים לגשת לטיפול. אמירה כזאת יכולה לתת כוח מניע לאנשים ללכת ולקבל עזרה. אחוז האנשים שממצים את הזכויות שלהם בתחום בריאות הנפש הוא נמוך, נמוך מדי אפילו. זה קורה בין היתר בגלל האווירה החברתית שיש סביב המחלות הללו. האוכלוסייה הזו היא אוכלוסייה מודרת, יש כלפיה דעות קדומות קשות, אנשים מעדיפים להיות חולים בסרטן ולא להיות חולים במחלת נפש. יש העדפה למחלה שיש סביבה 'הירואיות' לעומת מחלה שמייחסים לה מעמד חברתי מאוד נמוך".
למה יש למחלת נפש דימוי כל כך גרוע?
"זה קורה בגלל דעות קדומות, בגלל שאנחנו לפעמים משתמשים במושג 'חולה נפש' בתור קללה. כל זה יוצר מציאות תודעתית, לפיה חולה נפש זה בן אדם שצריך להיזהר ממנו, להימנע מקרבתו. לכן האמירה של ליידי גאגא שכן אפשר לחיות עם מחלת נפש, היא אמירה מאוד חשובה. זה גם מעביר מסר שכדי שאפשר יהיה לחיות חיים משמעותיים ומלאים לצד מחלת נפש, צריך להיעזר ולבקש טיפול".
לדברי ד"ר הדס, "ההערכה שלנו היא שכ-200-150 אלף איש בארץ מתמודדים עם מחלת נפש שמשפיעה על התפקוד שלהם. כ־75 אלף מקבלים קצבת נכות על רקע נפשי - מדובר באנשים שהמחלה משפיעה על התפקוד היומיומי שלהם - ומתוכם רק 20 אלף נעזרים בשירותי שיקום שמסייעים להם לחזור לחיים בתוך הקהילה".
כמה מתוך האנשים החולים במחלה אכן מגיעים לטיפול?
"למערכות הרפואיות הציבוריות בארץ ידוע על כ-130 אלף אנשים שברקע הרפואי שלהם יש מחלת נפש. אבל רבים מאלה שסובלים ממחלת נפש מעדיפים לפנות לשוק הפרטי. ידוע שהשוק הרפואי הפרטי מספר 2 במדינת ישראל אחרי רפואת שיניים הוא פסיכיאטריה".
מהי הסיבה לכך?
"אנשים מעדיפים שתיעוד של מחלת נפש לא יופיע ברקורד שלהם. צעירים, למשל, פוחדים שזה יפריע להם בגיוס לצה"ל, ואנשים רבים בגלל שיקולים של סטיגמה וחשש שזה יפריע להם במהלך ההתקדמות בחיים, מעדיפים ללכת לפסיכיאטר פרטי. כל הנושא הזה של סטיגמה הוא מאוד עמוק, ויש גם מגזרים שבהם למשל מחלת נפש יכולה להשפיע גם בנושא של שידוכים. כלומר, ההשפעה עלולה להיות על כל המשפחה ולא רק על החולה עצמו".
לא כולם ליידי גאגא
"אני לא יודע מאיפה נבע הצורך של ליידי גאגא לצאת בהצהרה כזאת ואיזה מסע פנימי היא עברה, אבל אני בטוח שזה מעצים אנשים שמעריכים את הדמות הזאת ושהם עצמם חולים במחלת נפש", אומר ד"ר אורי ניצן, מנהל המחלקה לטיפול בדיכאון ומשברי חיים במרכז לבריאות הנפש שלוותה מקבוצת שירותי בריאות כללית. "החשיפה שלה גם מראה שהיא לא מתביישת בכך, אבל זה גם יכול להטעות, כי אין לה מחלת נפש קשה. היא מתפקדת, היא מאוד יצירתית, ומצד שני יש חולים קשים שאפילו לא מסוגלים לתפקד. כאלה שאין להם חברים, שלא מוצאים עבודה, שלא מתחתנים. לא כולם ליידי גאגא".
כאמור, חשיפת מחלת הנפש, ובטח בפני אנשים זרים, היא מעשה לא פשוט כלל. "קודם כל, ההודאה הזאת בפני עצמך שיש לך מחלת נפש היא סופר קשה", מסביר ד"ר ניצן. "יש אצלנו מטופלים במחלקה הסגורה שאם תשאלי אותם אם יש להם בעיה, יגידו לך שהם בריאים. להרבה אנשים מאוד קשה להכיר בכך שיש להם בעיה".
למה זה קורה?
"מחלת נפש היא לא בעיה בכבד, למשל, אלא בעיה ב'אני'. זו בעיה במרכז המנטלי שלך עם המון השלכות על הערך העצמי, היחסים שלך עם אנשים אחרים. ההתפתחות האישית והמקצועית הרבה פעמים נבלמת או נעצרת זמנית בגלל המחלה. ההבנה הזאת שיש לך בעיה נפשית גורמת לאנשים כאב, וזה יכול לקחת שנים עד שבן אדם יודה בכך ויבקש עזרה וטיפול. השלב הבא בהודאה הוא להיות מסוגל לספר על כך למשפחה שלך. אתה פוחד לאכזב את הקרובים לך, אתה שובר ציפיות, וגם הסביבה לפעמים לא יכולה להכיל זאת. קשה לאנשים אחרים לקבל את זה".
אחרי שמצליחים לספר למשפחה, לדברי ד"ר ניצן, מגיע המעגל השלישי. "אלה החברים, העמיתים לעבודה, החבר'ה מהצבא. בכל מקום שאתה מוערך בו באיזשהו אופן או תלוי בו באיזשהו אופן, הרי שלאדם חולה תהיה אי נעימות שם", הוא מסביר. "קשה לדבר על זה עם אנשים. זו נחשבת נקודה רעה בקורות החיים שלך. יש מעסיקים שלא יקבלו מישהו כזה לעבוד בגלל הסטיגמה והחשש. או למשל, אישה שתצא איתה לדייט ותגלה שאתה לוקח תרופות פסיכיאטריות, עלולה להירתע מהמשך היחסים איתך. עדיין חלק נכבד מהאנשים בחברה שלנו מאוד חוששים, נרתעים וגם חשים אימה מפני אנשים שחולים במחלת נפש. יש גם מחשבות שחולי נפש הם אנשים אלימים יותר, כאלה שיכולים לפגוע בך או בילדים שלך, וזוהי סטיגמה מאוד שגויה".
היית ממליץ לאנשים עם מחלת נפש לדבר בגלוי על הבעיה?
"אחת המטרות של טיפול במחלת נפש היא ללוות את המטופל בהתבוננות פנימה ובהבנה שקיימת בעיה נפשית. זהו תהליך. ברור שככל שאדם ירגיש בטוח יותר לעמוד בפני עצמו ולהביא את עצמו בצורה אותנטית, אז יהיו פחות פערים. מצד אחד, יש מחיר להעמדת הפנים וההסתרה, אבל מצד שני, כדי להיחשף עם הפגיעות הקיימת בך, אתה צריך להיות בטוח בסביבה שאתה נמצא בה ונחשף בפניה. נכון לדבר על כך במקום שבו נוח לך לדבר על זה, מקום שלא ינצלו זאת נגדך. מקום שבו ידעו להכיל אותך, שלא יצבעו את כל התמונה בצבע של ההפרעה, אלא ימשיכו לראות אותך כסובייקט, כבן האהוב שבמקרה, בחוסר מזל, תקפה אותו המחלה".
מערך הבושה
"בחלק מאוד גדול ממחלות הנפש, הקושי בהתמודדות הוא סביב הסוד", אומרת ד"ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה, בעלת מרכז לטיפול רגשי בילדים ומבוגרים. "אנשים משקיעים המון אנרגיה כדי לשמר את החלק החולה במחשכים ולחשוף בפני אנשים רק את החלק הנורמטיבי שלהם. הם מאוד עסוקים בהסתרה של כל מה שקשור לטיפול פסיכולוגי, התנהגותי, רגשי ותרופתי. יש לי למשל מטופלת שאפילו מסתירה זאת מבעלה. אין לו בכלל מושג לאן היא הולכת באותן שעות שהיא מגיעה אלי".
מהי הסיבה העיקרית של ההסתרה?
"סביב כל מחלות הנפש יש מערך של בושה. בעולם המערבי ההתייחסות למחלות נפש היא עדיין פרימיטיבית, והמזרח התיכון נחשב אפילו יותר פרימיטיבי בנושא הפתיחות לכך. במקומות עבודה, למשל, אנחנו רואים רתיעה מהעסקת אנשים שחולים במחלות נפש, עד כדי כך שהעולם המערבי לפעמים מחייב מקומות עבודה להכליל אותם במערך העבודה שלהם".
קגן טוענת ש"כשפתאום מגיע הסלבריטי ואומר 'אני המוצלח, העשיר, המוכשר והאהוב חולה במחלת נפש', זה בעצם יוצר בעיני הסביבה את ההבנה שמחלת נפש היא רק חלק מהאדם, והיא לא כל האדם".
חשיפה כזאת, לדבריה, בהחלט תורמת להגברת התודעה והלגיטימציה לדבר על זה. "כלומר, אם ליידי גאגא, האישה המוצלחת כל כך חשפה את זה, סימן שזה לא כל כך נורא", היא מבהירה. "אנחנו גם רואים שאחרי חשיפה של אנשים מוכרים מגיע גל של חשיפה אצל הרבה אנשים מהאוכלוסייה הרגילה. אבל לרוב הגל הזה משתתק אחרי תקופה קצרה".
חשיפת הסוד יכולה להקל על החולה?
"מחקרים מראים באופן מובהק שאנשים שנושאים איתם סוד פוגעים בעצמם נפשית או פסיכולוגית, ולא משנה אם הסוד הוא שפוטרתי מעבודה, או עשיתי הפלה, או נפלתי כלכלית - דברים שכביכול נחשבים כנורמטיביים בחברה. כשאדם נושא סוד, בייחוד אם זהו סוד שנחשב כאות קלון בחברה, יש עליו עומס נפשי מאוד גדול. אנשים שחושפים את סוד מחלת הנפש, חשים הקלה עצומה. לכן ההמלצה היא כן לדבר על כך, עם תיווך נכון כמובן, ועם הבנה שאתה עלול להפסיד כמה אנשים בדרך. אבל אלה שכן ישארו איתך יכולים להוות מערך תמיכה עצום בתוך עולם הבדידות של מחלת הנפש".