בני בן השמונה ביקש שאקנה לו "יהלומים" במשחק הקבוע שהוא משחק באייפד. הוא רוצה לרכוש אותם מכספו, אך כיוון שאין לו כרטיס אשראי הוא ביקש שאני אבצע את הרכישה והוא יחזיר לי את הכסף. אני לא בטוחה שזה נכון לבזבז את הכסף על משחקי אייפד, אבל אולי נכון לתת לו לעשות עם הכסף שלו מה שהוא רוצה, גם אם לי זה נראה מיותר. האם לשתף איתו פעולה בעניין?
“כשלילד יש כסף, הוא יקנה בו מה שהוא רוצה, אלא אם כן מדובר בדברים שמבחינתי הם ייהרג ובל יעבור. סוכריות לחברים שלו - כן, שרשרת לילדה חברה שלו - כן, קישוטים לאופניים - כן. גם אם לנו זה נראה שטות מוחלטת, לילד זה מאוד חשוב. אם להורה זה נראה שטות, זה לא קו אדום בעיני. אבל אם הוא רוצה לקנות משחק מחשב שבו יש אונס ורצח, זה מבחינתנו לא יעבור וזה לא יקרה. או אם נראה שהוא קנה את זה, זה הולך לזבל. אפשר למחוק את המשחק. במקום הזה יש את ההחלטה ההורית, הבוגרת, האחראית והמחנכת. ספציפית לגבי אותם 'יהלומים', לך זה נראה כמו שטות שחבל לבזבז עליה את הכסף, אבל כרגע לילד זה מאוד חשוב ויש לו כסף לקנות. את צריכה להקפיד שזה יהיה באמת מהכסף שלו ושהוא באמת מחזיר לך את הכסף באותו הרגע, ולא על חשבון דמי הכיס הבאים, ולהקפיד שאת לא קונה בסכום שהוא מעל הסכום שיש לו. מצד שני, הייתי נזהרת מהכנסת פרטי כרטיס האשראי שלי לחנות המשחקים הזו באינטרנט, ואם כן, תקפידי שהוא לא מבצע רכישות נוספות שאת לא יודעת עליהן".
הבן שלנו, בן שנה וחודשיים, בריא מבחינה גופנית ובמהלך היום ובגן הכל בסדר. בלילות יש לנו סרט אימה. הוא מתעורר באמצע הלילה ובמשך שעה וחצי-שעתיים בוכה בלי הפסקה, מותח את הגוף וצורח. אנחנו לא יודעים אם הוא ער או ישן, הוא לא נותן שיגעו בו, לא רוצה שיחבקו אותו, לא רוצה לשתות, בוכה ובוכה עד שהוא נרגע לבד כעבור שעתיים. ניסיתי להסיח את דעתו באמצעים שונים, למשל טלוויזיה, וכלום לא עובד. איך אפשר לעזור לו?
"הוא לא רוצה שיגעו בו ולא רוצה לשתות כי הוא עצמו לא יודע מה קורה איתו. אני מנחשת שיש כאן משהו עמוק. הוא חווה וחולם וזה בא לידי ביטוי בגוף. לילדים יש לפעמים סיוטים, חלומות נורא מפחידים שהם מתעוררים מהם בוכים, פוחדים או עצובים. מתעוררים כי המוח, שחושב שזה קורה באמת, פוקד על הגוף להתעורר כדי לצאת מהסיוט. ויש גם ביעותים, שבהם משהו בתהליך ההתעוררות הזה לא מושלם. ואז הילד יושב, בוכה, צועק והוא עוד בתוך הסיוט, הוא לא מצליח להתעורר לגמרי ולמעשה הוא עוד ישן. זה נשמע לי כמו משהו שהוא בר-חלוף. אני מציעה לכם ללמוד באופן עצמאי את הנושא של שנת ילדים בגיל שנה-שנה וקצת, לבדוק לאיזה אחוז של ילדים זה קורה והאם זה עובר עם הגיל. אם תדע שזה עובר עם הגיל, זה ירגיע אתכם כהורים. יש סיכוי גדול שהוא גם לא יזכור את החוויות האלה כטראומה כאשר יגדל. המוח בגילים האלה מאוד מאוד גמיש".
אני אבא לתאומים בני שבעה חודשים. עברתי טראומה בלידה של אשתי, ובטיפול בתאומים אני סומך רק על עצמי ועל אשתי. אני חושש שהפחד שלי על הבריאות של הילדים יעבור גם אליהם. איך אני מונע מהפחד שלי להגיע גם אליהם?
"אתה אבא מהמם וההורות שלך מאוד מודעת. אתה צריך ללכת לטיפול כלשהו, שיעזור לך להתגבר על הפחד ולנקות את הטראומה הזו מהגוף שלך, לזרוק אותה מהסיסטם שלך, כדי שהיא אכן לא תכתיב את ההתנהגויות שלך. אסור שהפחדים של ההורים ישפיעו לרעה על הילדים. לפעמים אפשר להתמודד עם טראומה לבד, למשל באמצעות מנגנון ההדחקה, שתפקידו למנוע ממך לחוש בפחד, שהוא לא יהיה קיים יותר עבורך. אבל אם ההדחקה לא עובדת, והעובדה היא שאתה כן חש פחד כתוצאה מטראומה, אתה צריך לטפל בזה, ויש כל כך הרבה דרכים לעבוד על זה. אפשר לעשות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אפשר דרך העיניים, אפשר בהיפנוזה, אפשר עם מטפל שמומחה בטיפול בפוסט טראומה, במשך כמה מפגשים. העניין הוא שמתישהו מישהו אחר יצטרך לטפל בתאומים. הם ילכו לגן, או תהיה מטפלת, או סבתא שתשמור, ואתה תצטרך לסמוך על אותו אדם. כי אם לא תסמוך, התאומים יחושו שאתה לא סומך על מישהו אחר והם יחששו שמישהו אחר עלול לגרום להם לנזק. ואתם תישארו כבולים ולא תוכלו לזוז מהם. לכן חשוב שתטפל, וטוב שאתה מודע".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב-"103FM"