“הפחד של הילד מזריקה הוא לא משהו שאפשר לפתור ב’לא נורא, אל תדאג, זה יעבור’. כי מדובר בפחד הרבה יותר משמעותי. אם מדובר על חופשה, אולי הילד יכול להישאר פה בארץ עם סבתא ושאר בני המשפחה ייסעו בלעדיו. זה לא ביג דיל. הוא יטוס בשנה הבאה או בפעם הבאה שטסים, כשהוא כבר לא יפחד. לא לקחת את זה קשה מדי. מדובר באכזבה. לא יותר מזה. אפשר גם לנסות משהו יצירתי. לרופאי שיניים מותר הרי לתת זריקות, אז אולי החיסון הזה יינתן אצל רופא השיניים. תגידו לילד שהולכים לרופא השיניים, שייתן לו קצת גז צחוק, הילד יירגע ויקבל את החיסון. גם להחזיק אותו בכוח אפשר, אבל זה סיפור גדול ואם האמא שלו רגשנית היא לא תיתן לזה לקרות. ואם בסוף שום דבר לא יעבוד והוא יישאר בארץ, אז לא לעשות מזה עניין”.
“את מדברת על תדירות של אחת לחודש עד חודש וחצי שזה קורה לה. אני לא יודעת אם כרגע אתם יכולים לעשות מעקב אחרי הטריגרים בכל אחת משלוש הפעמים האלה, שגרמו לה להיכנס ללחץ. אם בשגרה, ביום יום, היא מתפקדת כמו שצריך, עושה דברים, הולכת לבית ספר, חוזרת, מכינה שיעורי בית, יש לה חברות, משחקת, ילדה נורמטיבית ורגילה, ופעם בחודש וחצי זה קורה, הייתי מחפשת מה קורה בבית הספר. אולי יש מבחן של מורה ספציפית שהיא פוחדת ממנה, או מהמבחן עצמו. אולי יש מורה מחליפה שהיא יודעת עליה יום קודם וזה מלחיץ אותה. כיוון שקשה ללכת אחורה, קחו אוויר וחכו לפעם הבאה. קודם כל, בפעם הבאה שזה קורה, אל תלחצו עליה יותר מדי, שלא תיכנס להיסטריה. אנחנו רוצים אחר כך לדובב אותה. אם מנסים לשכנע אותה וזה לא עובד והיא בוכה, נוסעים איתה הביתה ומפספסים עבודה. הילדה יותר חשובה מהעבודה. כשבאים הביתה מכינים לה משהו לשתות ויושבים לדבר איתה. בלי עצבים, בלי הכעס על פספוס העבודה. אני יודעת שזה לא פשוט. ואז יש מקום לדבר עם הילדה ולנסות להבין מה מפריע לה. אם היא אומרת שהיא לא יודעת, עוברים איתה על מערכת השיעורים ומנסים להבין מה הסיבה ולמה זה קורה”.
התרעות פיקוד העורף