את החולים שבצד השני של הקו זה בדרך כלל פחות מעניין. הם, מבחינתם, רואים צוהר קטן במנהרה החשוכה שבה הם מתהלכים. בזמן הראיון עמה, מתקשרת לכהן־ערמון אישה מאוסטרליה. היא רוצה שאביה ייכנס לקבוצת ניסוי שעדיין לא נפתחה. הפרופסור כבר מכירה את המקרה שלה, כי היא כבר התכתבה איתה במייל. ההסבר בכתב ובעל פה זהה, אבל תקווה היא דבר ממכר, וברגע שהיא נולדת קשה מאוד לחנוק אותה. בצד השני של הקו ושל העולם מקווים שבעל פה התשובה תהיה אחרת. כאמור, היא לא.
למרות ההסתייגות שהיא מגלה, שיחות טלפון מהסוג הזה הן הדלק שמניע את כהן־ערמון. לא הפוטנציאל הכלכלי שבמציאת תרופה לסרטן, אפילו לא האפשרות לפרס נובל שיגיע או לא. “כסף אף פעם לא מאוד עניין אותי”, היא אומרת, “פרס נובל? זה לא הדרייב שלי, גם לא שיקראו על שמי רחוב. ממש
לא. מי בכלל רוצה רחוב על שמו?”
תגלית מרעישה שכזאת הייתה מספקת חוקרים מסוימים, אבל כהן־ערמון הבינה כבר אז שהיא עשתה רק חלק קטן מהעבודה: “אם אתה לא יודע מה המנגנון של פעילות התרכובת, יהיה לך קשה לנווט את התגלית הזאת לתרופה לסרטן”.
כדי להבין מדוע זה קורה רק בתאים סרטניים ואם המנגנון כללי, נדרשה עבודה מורכבת של שנים, שנתנה את פירותיה לפני כשבעה חודשים. “העבודה שלנו הייתה עבודת סריקה של השפעת PJ34 על כל החלבונים המשפיעים על חלוקת התא בתאים סרטניים ובתאים בריאים”, מסבירה כהן־ערמון, “בעבודה זו זיהינו את אלה שמשתנים בתאים סרטניים בלבד. זה היה תהליך ארוך ויקר, שבסופו הצלחנו לזהות שלושה חלבונים בתא הסרטני ש־PJ34 משנה את פעילותם, ובגלל הפגיעה בהם, הכישור הנוצר בזמן חלוקת התא לא תקין. פעילות שלושת החלבונים לא מושפעת מהטיפול בתאים רגילים. בכך זיהינו נקודת תורפה חדשה בתאים סרטניים, שניתן לתקוף מבלי לפגוע בתא בריא. הצלחנו לאשר את התוצאות שלנו על מגוון רחב של סוגי סרטן, והן אושרו גם על ידי מספר קבוצות נוספות בעולם. מצאנו בדיוק את אותם חלבונים שניתן לתקוף, כדי להשיג הכחדה של תאים סרטניים בלבד. זו התגלית, ואנחנו מקווים שהיא תאפשר לפתח שיטת טיפול חדשה בסרטן”.
בשנים האחרונות ניהלה כהן־ערמון צוות שכלל שלושה אונקולוגים - פרופ' תמר פרץ, מנהלת מכון אונקולוגי בעין כרם; פרופ' שי יזרעאלי, מנהל מחקר ופיתוח בבית החולים לילדים בשיבא וד"ר טליה גולן, חוקרת במרכז לחקר הסרטן, גם היא משיבא. לה ולצוות שלה נותרו עוד לילות ארוכים נטולי שינה, ומה שיעסיק אותם בלילות הללו הוא בעיקר השאלה אם החומר הזה – המולקולה הזאת, היא רעילה לבני אדם: “לא ידוע על רעילות בחומר, אבל אם נותנים את זה למישהו 14 יום רצוף או 30 יום, אולי זה כן רעיל או גורם נזק. זה הדבר הכי חשוב, וזה המבחן הקריטי של התרכובת. אנחנו הרי לא רוצים שהטיפול יצליח והחולים ייפגעו ממנו בדרך אחרת. זה עכשיו עיקר המאמץ. על עכברים לא הייתה לזה השפעה מרעילה”.
למי אמור לעזור המוצר שמתפתח במעבדה של כהן־ערמון? נכון לעכשיו, לסובלים מסוגים של סרטן שמתפתח מהר. אם התאים מתחלקים או מתרבים לאט, הפתרון שהיא מציעה יהיה פחות יעיל: “זה לסוגים יחסית נדירים של סרטן – סוג מסוים של סרטן השד וסרטן הלבלב, ואם וכאשר זה יקרה – ייקח לפחות שלוש שנים עד שנגיע לזה, אם הכל ילך בסדר. שתי המחלות מוגדרות נדירות, ולכן עבדנו דווקא עליהן”.
הדברים שכהן־ערמון אומרת שופכים אור על עבודתם של החוקרים, על האופן שבה היא נעשית, ובעיקר על הקשר שבין מדע, התפתחות הרפואה והעולם המסחרי. מתברר שלא די למצוא את התגלית המרעישה, אלא מאוד חשוב למצוא מימון למחקרים ולשכנע את מי שצריך בכך שיש לך משהו ביד: “אתה כל הזמן כותב מאמרים ומחפש גרנטים (מענקים – א”ס) כדי לחקור, זה למצוא תרומות כדי שיתאפשר לך לעבוד. החברות לא מתעסקות בתרופות עד שמגיעים לשלב הראשון. רק אם זה מגיע לשם, יש הליך מאוד מסודר: אתה מודיע להם, ואז בשלב השני והשלישי החברות שמות על זה הרבה מאוד כסף. הקושי הכי גדול זה להשיג כספים, אתה כל הזמן מתחרה על כסף עם חוקרים אחרים, והחברות נותנות את הכסף למי שהכי משכנע אותן. כל שנה אתה מגיש חמש בקשות, כדי לקבל אולי גרנט אחד, ואיתו אתה בעצם מייצר עבודה עבורך ועבור הצוות שתחתיך”.
עכשיו עובדת כהן־ערמון על השגת המימון לשלבים הבאים, וכאן כבר דרושים מיליוני שקלים: “זה הרבה יותר כסף מהגרנטים ויש לנו משקיע, זה סוג של סטארט־אפ רפואי עכשיו, ואני מקווה שזה יצליח”.
כל עוד מדברים על מדע, על חלבונים ועל כרומוזומים, מדברת כהן־ערמון בשטף נדיר, קשה לעצור אותה. היא מתקנת כל מושג ומקפידה בקלה כבחמורה. חשוב לה שידעו בדיוק מה היא גילתה, ובדיוק איך זה צפוי להשפיע, אם בכלל, על חקר הסרטן. היא מזהירה כל רגע שהדרך ארוכה, כמו מבקשת שלא להבטיח הבטחת שווא ואולי קצת להנמיך ציפיות. אבל כשעוברים לדבר על נושא אחר, מגדר באקדמיה, היא פתאום פחות קולחת. כמי שהצליחה לכבוש טריטוריה שהיא בבסיסה גברית, על פניו אין לה מה לומר בנושא. מבחינתה, המגדר שלה מעולם לא עמד על הפרק.
למרות זאת, גם היא מודה שלנשים קשה הרבה יותר: “יש לי הרבה סטודנטיות, אבל הן לא מגיעות לתקנים. הן לא יוצאות לפוסט־דוקטורט, כמו שאני לא יצאתי, כי היה לנו ילד כבר. זה מאוד קשה לאישה עם ילד לצאת לפוסט־דוקטורט.”
התרעות פיקוד העורף