השיפורים השמיעתיים הטכנולוגיים הללו גרמו להורים שומעים רבים להעדיף שילדיהם ילמדו את השפה הדבורה ולא ייעזרו בשפת הסימנים כדי לתקשר. מאחר שילדים יכולים לשמוע כבר בגיל מוקדם על אף הלקות, הם רוצים להעניק לילדיהם חיים "רגילים" ככל הילדים ולא חושבים שיש צורך בצורת התקשורת נוספת.
לעומת זאת, ישנם לא מעט חירשים וכבדי שמיעה, חלקם הורים, המשתייכים ל"קהילת המסמנים" ומנסים לשמר את השפה המסורתית הזאת בכל מחיר, וחלקם אף מתנגדים לשימוש באמצעים טכנולוגיים מחשש שיסייעו להכחדת השפה. אלה מביניהם שילדיהם מתמודדים עם אותה לקות זועמים על כך שלא כל הילדים לומדים את צורת התקשורת שאופיינית לעולמם.
"יש להם חשש שמציף אותם מאובדן הזהות החירשית ומאובדן הבלעדיות", אומר גורם המכיר את התחום. "ההורים החירשים נולדו למציאות אחרת, שבה לא היו להם שתלים, מכשירי השמיעה היו פחות מתוחכמים ושפת הסימנים הייתה חלק מהתרבות שלהם. כעת הם חוששים שלא יהיה להם קשר עם הילדים שלהם, שלא תהיה תקשורת, וזה מפחיד אותם. יתרה מכך: מתוך קבוצת ההורים החירשים וכבדי השמיעה יש קבוצה מיליטנטית שאינה רוצה לשתול את הילדים שלהם, מכיוון שתפיסתית הם לא רוצים לשנות את הילד. הקבוצה הזאת רוצה לקבוע מה תהיה הזהות של שאר הילדים, רק כדי לשמר את התרבות שלהם".
"גדלתי בעולם שומע ולמדתי רק עברית", הוא ממשיך, "אך סבלתי מאוד מבחינה תקשורתית ומבחינה חברתית: המאמץ לקרוא שפתיים, התחושה שאתה צריך להיות כמו שומעים, התחושה שאתה צריך לעשות הכל כדי לדבר כמו שומעים והתחושה שהצלחה משמעותה לשמוע ולדבר טוב. רק בגיל 19, בזכות החשיפה לשפת הסימנים הישראלית ולקהילת החירשים וכבדי השמיעה המסמנים, רכשתי מיומנויות וכישורים חברתיים שהיו כה חסרים לי כילד".
לעומת שיוביץ, יש מי שדווקא תומכים בשימוש באמצעים טכנולוגיים. מיקה אלה, הבת של טליה חן יופה, למשל, היא בת ארבע ובעלת לקות הולכתית, שבגינה תעלות השמע שלה קטנות וצרות ולא מאפשרות שמיעה תקינה. מיקה אלה נעזרת במכשיר שמיעה, וכשתגיע לגיל שבע, הגיל המקובל לניתוח לתיקון הלקות, אמה תשקול אם לבצע אותו. "מדובר בשלושה ניתוחים לכל אוזן, וחצי שנה המתנה בין ניתוח לניתוח", אומרת חן יופה. "זה לא ניתוח פשוט, ויש רק רופא אחד בארץ שמבצע אותו".
עד גיל שלוש הייתה מיקה אלה במעון יום של בית מיחא, מסגרת חינוכית שיקומית שנותנת מענה טיפולי וחינוכי לילדים עם לקות שמיעה מגיל הלידה ועד הכניסה לבית הספר. כיום היא שוהה בגן שמותאם לילדים כמוה. "הגננת מדברת עם מערכת סראונד, התקרות נמוכות ועל הכיסאות יש גומי כדי שלא יחרקו", מספרת אמה. פעמיים בשבוע מגיעה מיקה אלה לבית מיחא לטיפולים אצל קלינאית תקשורת. "מיחא הוא אי בלב מדבר", אומרת חן יופה.
על שפת הסימנים היא החליטה לוותר. "אנחנו לא נעזרות בה מכיוון שאנחנו מצליחות לתקשר כרגיל", היא מסבירה, "יחד עם זאת, מיקה אלה נעזרת בקלינאיות תקשורת ובריפוי בעיסוק. וכמובן, כל נושא הבית מונגש מבחינת האקוסטיקה, וכשאני מדברת אליה, אני מפנה כלפיה את הפנים".
הורים שומעים אחרים מסתמכים על התובנות המחקריות שמראות שכדאי לעבוד עם הילד בעל לקות השמיעה על התקשורת המדוברת לפני התקשורת הוויזואלית. "בניגוד לשפה המדוברת, שנרכשת באמצעות ערוץ שמיעתי, בשפת הסימנים משתמשים בערוץ הוויזואלי כמוביל בתהליך הלמידה", אומר גורם המעורה בפרטים. "חוקרי מוח באים עם תיעוד שחלון הזמן שמאפשר למרכז השמיעה במוח להתפתח הוא מאוד מוגבל בזמן ועומד על 3.5־5 שנים. לכן אם בשלב הגמישות המוחית נסתמך על הערוץ הראייתי, האזור השמיעתי יצטמצם. בשנים האחרונות יש גישות שמיעתיות, שאומרות שיש לתת לשמיעה להתפתח קודם באופן טבעי ולחשוף את הילדים לשפת הסימנים מאוחר יותר. אבל בין רגש לחקר המוח נמצאים הורים, וכל אחד בוחר בנתיב שמתאים לו".
"דו־לשוניות אינה חיסרון, אלא רק יתרון", עונה שיוביץ, "אני לא רואה סתירה בין שפה דבורה לשפת הסימנים הישראלית. זה לא משחק סכום אפס ולא בא אחד על חשבון השני. יש זרקור כל כך חזק על שמיעה ודיבור, אבל איפה הבחירה?"
אתי שוורצברג, יו"ר אגודת החירשים, היא כבדת שמיעה הנעזרת במכשיר ש"בלעדיו אני מנותקת מהעולם". אמה כבדת שמיעה ואביה חירש, והיא גדלה בבית מסמן. כלומר, מתקשר בעזרת שפת הסימנים. ילדיה שומעים, אולם שפת אמם היא שפת הסימנים. "רכישת שפת הסימנים בנוסף לשפה הדבורה רק מעשירה, מעניקה ביטחון ועוזרת בקבלת האני", היא אומרת. "ילדים שילמדו שפת הסימנים ירגישו שלמים למרות הלקות בשמיעה. הם יצליחו לבטא את עצמם בכל דרך שיבחרו לנכון. אדם מושתל לא הופך לאדם 'רגיל', ולשתל יש לא מעט חסרונות, למשל העובדה שאין לו שרידי שמיעה. אם מסירים אותו – במקלחת, בים או בלילה – האדם הופך חירש לחלוטין. הוא חייב ללמוד את שפת הסימנים כדי לתקשר עם הסביבה".
"אנחנו נותנים לכל ילד את שיטת הטיפול המתאימה לו, על פי המצב השמיעתי שלו והעדפות ההורים", אומר בועז הרמן, מנכ"ל עמותת בית מיחא. "יש לנו שתי כיתות של ילדים מסמנים ושתי כיתות של ילדים לא מסמנים, ויש צוות שמסמן וצוות שלא, וכל הורה רשאי להחליט אם ילדו ילמד את שפת הסימנים או לא. שיטת התקשורת ביניהם והחינוך של הילד נתונה להחלטתו. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית ונותנים לאנשים לבחור, ובוודאי אף אחד לא יכול לכפות את דעתו על האחר".
התרעות פיקוד העורף