“הסבתות לא אמורות לשתוק. יש להן ידע וניסיון, והילדים צריכים אותנו. עלינו להבין שגם כשחושבים על משהו נכון מאוד לילד, לעתים אנחנו מקבלים פידבק שלילי ועלינו לדעת להתמודד איתו. בתור סבתא הייתי מרבה להעיר לילדי, אך הייתי מעירה בשני תנאים: ראשית, לא הייתי מעירה להם במהלך תקרית. תוך כדי התקרית יש המון לחץ ומתח, ולכן זה לא הזמן להגיע עם תוכנית לימודים. שנית, הייתי תמיד מקפידה להגיד את מה שאני חושבת בידיעה שיש לי מה לתרום. ברגע שאמרתי והעברתי את המידע שהיה עלי להגיד, עלי גם לדעת להרפות. יש להבין שזכותם של ההורים לעשות במידע הזה מה שהם רוצים. הם יכולים לקחת את הנושא לתשומת לבם ויכולים גם לזרוק אותו לפח. עלייך לבצע הכל בטקט, באהבה ובזהירות. לא לחזור על הדברים שוב ושוב וללמוד להרפות. תהיי נאמנה לעצמך, אך חשבי על דרך להגיד את דברייך בצורה שלא תפגע בהורים, החשים שאת מבקרת אותם ומזלזלת בהם. עלייך לחפש את הדרך להעביר את דברייך לא כביקורת, אלא כסוג של משוב, כהתייחסות”.
“בתך בונה את תחושת הערך שלה באמצעות פיתוח העצמאות שלה. הדרך הקלה ביותר לקבוע את עצמאותה היא כשהיא אומרת ‘לא’. בתך רוצה מאוד להיות כמו אחיה הגדול אבל גם רוצה מאוד להיות במקומה של אחותה הקטנה. זכרי שהיא רק בת ארבע. ילדי הסנדוויץ’ סובלים מאוד מהיותם באמצע, הם תמיד לא יהיו הילד הגדול של הבית ותמיד לא יקבלו את תשומת הלב שמקבל הילד הקטן בבית. בעבר הזמן שלך היה שייך לילד אחד, מרגע שנולד עוד ילד הזמן מתחלק בין שניים. כשהזמן מתחלק בין שלושה, האיזונים משתנים וגורמים לטלטול של הבית. לבתך יש, כנראה, אופי חזק, היא רוצה לקבוע ורוצה את תשומת הלב שמקבלת הילדה הקטנה. התפקיד שלכם כהורים הוא לתת לה את התחושה שהיא גדולה ובוגרת אך גם להעמיד לה גבולות. הרבה הורים מספרים על ילדים שמרבים להתווכח עמם. הם לא מתווכחים, הם מחפשים את המקום שלהם. הוויכוח נוצר, כי הפכנו את ההצהרות של הבן לדיאלוג ונגררנו לוויכוח עמו. אני ממליצה לך ללכת להדרכה ולהעמיק את מערכות היחסים עם הילדה. אני ממליצה לך לשתף את ילדתך בעולמך, לומר לה שהתגעגעת אליה, שחשבת עליה ולחלוק איתה את היום שלך, כדי שתרגיש את לוקחת אותה לעולמך. תתחילי להתייעץ איתה על דברים. תתלבטי איתה מה להכין לארוחת ערב. אל תתני לה להחליט, אבל תשתפי אותה בחייך. תני לילדה מקום של חשיבות בעיני עצמה וכך לא יופיעו ההתנגדויות האלו, שבהן היא תחפש את המקום שלה בבית. אם היא מתווכחת איתך וקובעת תנאים של ‘אם־אז’, אמרי לה: ‘אני לא מציבה תנאים, אם את רוצה לעזור לי, אני מאוד אשמח, כי אני זקוקה לעזרתך, וכי אני סומכת עלייך’. בהתחלה זה לא יעבוד, אבל עם הזמן היא תתרגל”.
“מי שידע לעשות את ההפרדה הוא איש מקצוע או איש שרואה את הדברים מהצד. אם ישנה התלבטות, אני ממליצה להתחיל בהדרכת הורים. ישנו משקל מאוד גדול באינטראקציה בין ההורים לילד. הטיפול בילד היה מאוד נהוג בעבר כמו לשלוח את הרכב לתיקון במוסך. היום מומלץ שההורים ילכו לראות תמונת מצב עם איש מקצוע, שיבדוק עמם ממה הם חשים במתח. במקרה שהבעל לא רוצה ללכת, עדיף גם ללכת לבד מאשר לא ללכת כלל. אבל, כמובן, עדיף ללכת יחד ולבקש מהבעל להגיע כתמיכה ולשמוע את הדברים, גם אם הבעיה היא אצל האמא בלבד. הדרך להביא אדם שמתנגד להדרכה היא באמצעות בקשה לעזרה ותמיכה. להצהיר שרוצים את בן הזוג לצדך בתהליך. אני ממליצה על הדרכה פרטנית, המקנה מענה ספציפי. בקבוצה יש יתרונות של תמיכה ושיתוף והמון ידע תיאורטי עם נגיעות בסיפורים אישיים, אך לעתים היחס האישי בטיפול אישי יכול להיות יותר אפקטיבי. פעם התמודדו עם קשיים של הילדים באמצעות מכות. היום יש לחפש דרכים יותר יצירתיות ומכבדות של תהליכים והבנה כדי לסייע לילד”.
ערך: איתמר זיגלמן
התרעות פיקוד העורף