שמתם לב לגודל הצלחות והכוסות שיש לכם בבית? אלה מאיתנו שהיו ילדים במאה הקודמת בוודאי זוכרים כי קוטר הצלחות למנה הראשונה ולמנה העיקרית גדל מאז. צלחת של מנה ראשונה היום קרובה בגודלה לצלחת של המנה העיקרית לפני 30 שנה ויותר. זה הזכיר לנו מחקר שנערך לפני כעשור באוניברסיטת קורנל בניו יורק ובדק מתי אוכלים יותר, כשהאוכל טעים במיוחד או כשהוא מוגש בצלחת גדולה? סביר להניח שרוב הקוראים ישיבו כי הטעם הוא הקובע את הכמות שנאכל. מסתבר שלא כך הדבר. המשתתפים אכלו כמות גדולה יותר כשהצלחת גדולה, אף כי האוכל היה פחות טעים ביחס לאוכל בצלחת הקטנה.



החוקרים בחנו באותו המחקר גם מה משפיע יותר על צריכת פופקורן מחוץ לבית: הטעם או גודל הכוס (אולי נכון יותר להגיד גודל ה"דלי") שבה הוא מוגש. התברר כי צופים בקולנוע שאכלו פופקורן טרי מדלי גדול צרכו ב–45.3% יותר פופקורן. מעבר למספר הגבוה, נתון מדהים עוד יותר: צופים שקיבלו פופקורן לא טרי בדלי גדול צרכו 33.6% יותר. אומנם זו כמות קטנה יותר, אך אם נביא בחשבון שמדובר במזון שאינו טעים, זו כמות עצומה ולגמרי מיותרת. כששקללו את כל הנתונים, התברר ש–41% אכלו יותר פופקורן לא בגלל הטעם - אלא בגלל הכמות.



התוצאות מעניינות ורלוונטיות היום אף יותר ממועד קבלתן, כשבעולם השמנה מוגדרת כמגיפה ואצלנו, בישראל, כל ילד רביעי נמצא בעודף משקל. על פי נתוני משרד הבריאות שפורסמו באפריל 2016, יותר מרבע (27%) מתלמידי בתי ספר בישראל עד כיתה ט' סבלו מהשמנת יתר או מעודף משקל בשנת 2012. יש לקוות שהאחוזים לא עלו מאז.



אין ספק שגורמים נוספים, סביבתיים, משפיעים על הכמות שנאכל ולא רק טעם האוכל וגודל הצלחת: אכילה תוך כדי צפייה בסרט או קריאת עיתון לעומת ארוחה ללא פעילות נוספת במקביל; אכילה בחברת משפחה וידידים או לבד. יחד עם זאת, באותו מחקר נמצא כי כל כמות שנגיש על צלחת גדולה תיראה סבירה, והסיכוי לאכול יותר גדל ב–18%–25%. בצלחות גדולות מתקבל הרושם (הסובייקטיבי) שהמנה קטנה. באופן דומה מתקבל הרושם ההפוך: בצלחת קטנה נראה כי המנה גדולה יותר באופן משמעותי, גם כאשר בשני המקרים תוגש אותה כמות.



שינויים קטנים יכולים להביא לתוצאות מרשימות בבלימת העלייה במשקל. מחקר שנערך באוסטרליה על ידי חוקרים משתי אוניברסיטאות ניתח תוצאות של 56 מחקרי מזון (שהשתתפו בהם כ–3,500 איש) והוכיח כי הגשה של מזון בצלחות קטנות מסייעת לצריכה קטנה יותר של אוכל. עובדה זו תורמת לירידה במשקל ולשיפור נוסף בערוץ אחר לגמרי - צמצום בזבוז המזון.



הבטן מדברת



אנחנו נוטים לאכול יותר גם כשהמנות מוגשות בכלים מרכזיים גדולים. כל עוד הצלחת, הקערה או הסיר לא התרוקנו - ממשיכים לאכול. עלינו להיות ערניים לתחושת הבטן (לא במובן המטפורי אלא במובן הפיזי), מתי הגוף מאותת לנו שאנחנו שבעים ולא צריכים להמשיך לאכול ב"כוח האינרציה". הדבר נכון גם לגבי ילדים ש"לא אוכלים כלום", שמבקשים לסיים את הארוחה, אבל המבוגר משדל אותם לאכול עוד קצת: “רק עוד ביס מהשניצל" או “רק לגמור את החביתה מהצלחת", ובכך גורמים לשיבוש התחושה והוויסות הטבעי של רעב ושובע.



קוטר הצלחת שלנו עולה בהתמדה. בשנת 1980 גודלה של צלחת ממוצעת היה 25 ס"מ, כיום 30 ס"מ. בפעם הבאה שאתם יוצאים לקניות, היכנסו לאחת מחנויות כלי הבית ובחרו שש צלחות למנה עיקרית ושש למנה ראשונה לשימוש יומיומי. ניתן למצוא דוגמאות יפות במחירים סבירים. אם אתם לא מעוניינים בהוצאות בעניין הזה, אפשר לנסות החלפה של צלחת המנה העיקרית בצלחת של המנה הראשונה. יתרון נוסף: הרבה יותר נוח וקל לאחסן בארון, לשטוף וגם למלא או לפנות את מדיח הכלים. במקביל, הגישו את הירקות הטריים והמבושלים בכלי הגשה גדולים, ואת שאר המנות בקטנים יותר. גודל כפות ההגשה יהיה בהתאמה.



במקביל לשינוי בגודל הכלים, חל גם שינוי בגודל המנה: פרוסת הלחם, גביע היוגורט, כדור הגלידה, משולש הפיצה ואריזות החטיפים - כל אלה גדלו והשפיעו משמעותית על העלייה במשקל בקרב ילדים ומבוגרים. זו הזדמנות להציג עוד שיטה פשוטה שעוזרת לשים לב לכמויות של האוכל בצלחת, במקום לספור קלוריות, לשקול ולמדוד. כדאי להשוות את גודל המנות שעל הצלחת לגודל כף היד. כלומר, מנת בשר או דג בגודל כף יד. כמות התוספת, אם היא בתפזורת (אורז, קוסקוס, פסטה) - חופן אחד. בגודל אגרוף - תפוח אדמה ובטטה או פירות כמו אפרסק, תפוח או אגס. דובדבנים וענבים - חופן. פרוסת עוגה ברוחב שתי אצבעות או שורת שוקולד - אצבע אחת. אימוץ הרגל קטן זה ישיג תוצאות.