כל כך לא מתאים לי להקליק מיד על כתבות אינטרנט מחו"ל עם כותרות כגון "כל מה שרציתם לדעת על המבטא הסקסי ביותר בעולם", אבל איכשהו ברוב ייאושי מצאתי את עצמי מתעודדת מכתבה ב"וושינגטון טיימס", שבה הוזכר שבעיני גברים ברחבי העולם המבטא הישראלי הוא הסקסי ביותר עלי אדמות, בעוד נשים מעדיפות את הבריטי. אני חושבת שזה מחקר ראוי לציון ולו רק בשל העובדה שסוף־סוף ישראל זוכה באיזשהו אזכור חיובי במקום הראשון, כזה שאינו מוגדר כסיכון ביטחוני. בעצם, תלוי איך גברים יסתכלו על זה.
 

אגב, מתברר שהפטיש למבטא בריטי אותנטי אינו נחלתן של הנשים הישראליות בלבד אלא של כלל המין הנשי. אין ספק שכשאלוהים פיצל את האנושות לשפות במגדל בבל, הוא לחלוטין פיצה את האנגלים במבטא קטלני שיטשטש את גנטיקת השיניים הבעייתיות. אבל היי, אני ממש גולשת לנושא אסתטי אחר. 




לא שעמומון אוגוסט נפוץ הוא זה שגרם לי לקרוא את המחקר החשוב ב"טיימס", אלא העובדה שלראשונה זה זמן מה שמעתי את עצמי בהקלטה באנגלית ונחרדתי. הזעזוע לא היה מהאנגלית עצמה שהיא סבבה לכל הדעות, אלא מהסאונד המתכתי, המרובע והעברי הזה שבקע ממכשיר ההקלטה. "זו אני?", שאלתי בלב, ותהיתי היכן הילדה שחלמה לשחק ב"חלום ליל קיץ" בווסט אנד ולדבר כמו ג'ודי דנץ'. 
 

כן, לחלוטין, מבטא בריטי מושלם הוא חלום חיי. פעם לקחתי שיעורים מיוחדים אצל מורה שלימדה אותי להגות נכון טקסטים. וממש כמו לייזה דוליטל עם "ברד ירד בדרום ספרד", הייתי מסתובבת שעות בבית עם כל מיני כדורים מוזרים בתוך הפה. אבל זה היה לפני יותר מעשור, ומבטא, מתברר, הוא לא כמו רכיבה על אופניים. אם את לא מתרגלת אותו, הוא נעלם. 
 

ההקלטה הציונית הזאת שלי שנשמעה לפרקים כמו יומני כרמל בגרסה הלועזית, החזירה אותי קצת לשורשי החלוציים מעקרון. החיבור הזה לציונות יכול להיות מרגש כשאת אולי בן־גוריון או לוי אשכול או בטיול שורשים עם המשפחה, אבל לא כשאת עדיין שואפת לשמור על הילת הסקס אפיל מסביב כשאת מראיינת נניח בריטים בעלי מבטא שובר לבבות, וממש לא משנה בני כמה הם.
 

כשסיימתי אוניברסיטה אמרו לי שכדאי לכתוב בקורות החיים: "אנגלית ברמת שפת אם". אבל בואו נשים את המונח הזה "ברמת שפת אם" לרגע על השולחן. או שיש לך אנגלית שהיא שפת אם או לחלופין אנגלית טובה מאוד. רמת שפת אם - היא פיקציה של הראש היהודי. ולמה לשקר? הרגע שבו הייתי הכי קרובה לאנגלים היה כשסבא מהצד השני של המשפחה, שהיה איש עסקים, החליט לעזוב את אחת ממדינות המזרח התיכון בראשית שנות ה־50, ועמדה בפניו הבחירה הבאה: ישראל או אנגליה.

הוא כמובן בחר באופן טרגי בישראל. כן, אני יודעת שגם אתם מהנהנים בעצב ובהזדהות, זו תמצית הישראליות וזה הרי קרה לכולם. כמו שלכל משפחה ישנו הדוד הבעייתי שאף אחד לא מדבר איתו, כך לכל משפחה ישראלית ממוצעת ישנו הסיפור של "יכולנו להיות עכשיו בלונדון, אבל סבתא רצתה ציונות". בעתות מלחמה, וזה קורה לצערנו לא מעט, אמא שלי ואני תמיד מפנטזות מה היה קורה לו סבא היה אומר: "יאללה, בואו ללונדון". "אבל אז לא היית מגיעה לעולם", היא תמיד עונה ומנחמת אותי שטוב שקרה מה שקרה. כנראה שהכל בחיים נובע מאפקט הפרפר. 
 

סיפור האנגלית הטריד אותי, כיוון שהוזמנתי להרצות בפני קהל דובר שפה זרה, שזה מרגש ונפלא, אך התקף החרדה מיהר כמובן להגיע. כרגע כל מרצי מוקדש לכך שאצליח להסתיר עד כמה שניתן את העובדה שאני מתאמנת מול המראה עם הלשון ושנולדתי בקריה. מובן שכמו בכל רגע של משבר מיד רצתי לרשתות החברתיות וניסיתי לבקש עזרה במציאת אפליקציה של שיפור המבטא.

מישהו ניסה לעודד אותי ואמר שחבל על המאמץ ושכל מה שחשוב הוא שכשאני מדברת אז מבינים מה אני אומרת. מה שמיד הזכיר לי את הדייט עם הבחור הסקוטי החתיך שיצאתי עמו כשהייתי עוד סטודנטית לתיאטרון. למי שלא בקיא, סקוטים הם אומנם סוג של בריטים, אבל המבטא שלהם איפשהו אבד בתרגום. "@%$#?", שאל הבחור ששמו אליסטר, ואני עניתי "יס, שור", באופן אוטומטי. היה לי רק מזל משמיים שהיו לו בעיקר כוונות טובות. הערב עבר בהנהונים הדדיים ומאז נעלמו עקבותי. 
 

קריאה חוזרת של הכתבה ותגובות הגולשים ברשת, שעודדו אותי להתרכז בתוכן ושלחו לי לינקים של גדולי עולם מזייפים אנגלית במבטא איום, עזרו לי קצת להירגע. אז באמת תודה לכולם. ואגב, אם הקוראים מהמין הגברי תוהים מה חשבו משתתפות הסקר על מבטא ישראלי גברי: אפס בסקס אפיל, זה היה הציון הגורף. אבל היי, אל תתבאסו, כשאתם מדברים עברית רובכם דווקא די בסדר.