"אני? אני הכי לא פמיניסטית!", היא אומרת ומשחקת קלות בשערה בקצות אצבעותיה, מקווה שהשילוב בין המחווה הפיזית והאידיאולוגית ידליק אותו קצת בדרך אל הזוגיות הכה נכספת. אני לא מאמינה שאמרתי לו עכשיו "אני לא פמיניסטית" - ועוד שיחקתי בהפגנתיות בשיער, היא חושבת לעצמה רגע אחרי שהמשפט יצא מפיה. אילו רק שמעה אותה עכשיו מ', כבר הייתה חוטפת ממנה כהוגן.
 
מ' היא מסוג הנשים שנמצאות תמיד במצב מלחמה נגד האנושות, במיוחד אם מדובר בבן–אנוש "פריבילגי": בכל משפט שני שלה היא תשלב מילים כמו "הסללה" ו"החפצה" או מושגים כמו "תרבות האונס" ותזכיר את השעתיים שבהן התנדבה פעם באחד ממרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית - "כי רק אישה יכולה להבין מה זה באמת".

מאחר שהן מכירות זו את זו מגן חובה, היא שאלה את מ' מתי בדיוק היא הותקפה - ושמעה עוד פעם את הסיפור ההוא על הקמב"צ שניסה לשלוח ידיים וחטף ממנה סטירה. כמה פעמים היא שמעה את הסיפור הזה שכדרכן של "מורשות קרב" הופך עם השנים למפואר יותר - כלומר למכוער יותר ואלים יותר, אף על פי שהיא דווקא זוכרת שבמקור היה מדובר דווקא בסמב"צ, בחור בן 20 חסר ביטחון, שלא פירש נכון את הפלרטטנות של מ' - שהייתה סימן ההיכר שלה לפני שהתחתנה עם ג', שאתם מכירים בתור האיש שהמציא את "קוויקליק" ושבזכותו, עוד לפני גיל 30, היו למ' כבר שני ילדים ווילה נאה מצפון לתל אביב וג'יפ וחופשות סקי בכל חורף וקלאב בקיץ - ובעיקר מטפלת צמודה, שהשאירה לה זמן פנוי ללימודי מגדר. ולתואר שני. ולדוקטורט.
 
וגם למאמן אישי, שבזכותו היא יכולה ללכת בגופיות שכאילו נקנו בשילב ובמכנסוני הג'ינס האלה שגורמים לכל הגברים ברחוב לסובב אחריה את הראש, רק כדי שתוכל לרטון "חזירים" - ולשאת באוזניה את ההרצאה הקבועה שלה על איך אישה שבסך הכל מתלבשת כמו שנוח לה הופכת מיד לאובייקט. ופעם כמעט סטרה לה - כי מילא הבעל העשיר והילדים והעובדה שמאז שמלצרו כשהיו סטודנטיות, לא עבדה אפילו יום אחד בחייה, אבל איך לעזאזל החוטיני שמציץ לה מעל לקו המותניים של הג'ינס יכול להיות "נוח"?
 

וזה לא ששוויון הזדמנויות לא חשוב לה: היא זוכרת איך רתחה מעצבים כשקלטה שהטמבל ההוא מהשיווק שגויס אחריה מרוויח יותר ממנה ואיך הרגישה שמזמן היה מגיע לה להיות מקודמת, אלמלא עשה מישהו את החשבון שהיא כבר בת 30 ולא מעט, בלי ילדים - מה שאומר שבטח בשנים הקרובות היא... 
"סססאמק", חשבה לעצמה וגם קצת "קיבינימט": היא הרי נותנת להם את השנים הכי טובות שלה - ועל שלוש המילים האחרונות היא התחרטה מיד כשחלפו במחשבתה: "השנים הכי טובות שלי עוד לפני" היא לחשה לעצמה שלוש פעמים ברציפות מול המראה בשירותי הנשים, אבל כשסיימה עם המנטרה הבחינה רק בקמט חדש בזווית העין.
 
"אני ממש לא מבינה למה את צריכה גבר כדי להיות אמא!", גערה בה פעם מ': "יש כל כך הרבה הומואים שווים שזה פשוט בזבוז", ואחר כך המשיכה במניפסט הקבוע שלה וד' הפסיקה לשמוע, כי פחדה שפתאום תתחיל לצרוח עליה שזה נורא קל להיות פמיניסטית לוחמנית כשמגיל 20 ומשהו את נשואה לגבר שדאג לכך שלא תצטרכי לעבוד יום אחד בחיים שלך. אבל היא יודעת שאם תגיד את כל מה שהיא חושבת, היא תאבד גם אותה לתמיד.
 
גם אותו היא כמעט איבדה לתמיד, אבל אז קרה משהו מוזר: פתאום היא חייכה בלי קשר לשיחה, כאילו נזכרה במשהו מצחיק - ובחיוך האחד הזה שלה היה משהו אמיתי יותר מכל המילים הרבות שנאמרו לפניו, עד שלו התחשק רק לראות אותה שוב, בלי שום קשר לפמיניזם ולמרות הקמט בזווית העין, אולי כי משהו בתוכו ידע שיום יבוא ותספר לילדים שלהם איך אמא הצילה את הדייט הראשון בחיוך אחד.